סינמה שו"ת פרק 14: פבלו אוטין על זהות ישראלית וביקורת קולנוע

  פבלו אוטין באולפן סרוגים

סינמה שו"ת פרק 14. פבלו אוטין הוא דמות ייחודית בנוף הביקורת הישראלית – מהגר מארגנטינה שהפך לאחד המבקרים המשפיעים של הקולנוע הישראלי. בפרק החדש של "סינמה שו"ת" הוא מספר על המסע המורכב שלו מזרות לשייכות, על הספר החדש שלו "מצ'רלי ועד שולי", ועל האתגרים של ביקורת קולנוע בעידן של יחסים אישיים.

אוטין מתאר את המפגש הראשון שלו עם הקולנוע הישראלי: "כשהגעתי לישראל לא שמעתי אף פעם בארגנטינה על קולנוע ישראלי. אמרתי טוב, אני אבוא לפה ממקום שאני יודע שהקולנוע הארגנטינאי הוא מאוד עשיר ומגוון והקולנוע הישראלי חשבתי שהוא לא קיים."

להאזנה בכל אפליקציות הפודקאסט לחצו כאן

התפנית הגיעה עם הסרט הראשון שראה: "התחיל עם איתן גרין ו'זולגות הדמעות מעצמן' – זה הסרט הישראלי הראשון שראיתי בישראל".

הספר החדש של אוטין נולד מתהליך אישי עמוק: "הרגשתי תמיד רגשי נחיתות שאני לא יכול לדבר על קולנוע ישראלי כי לא גדלתי פה, כי אני לא מכיר באמת מזרחים אשכנזים דתיים חילוניים."

המפנה הגיע כשהחליט להסתמך על הכוחות שלו: "אמרתי טוב אז אני אשאל אותם על קולנוע, אני אשאל אותם על תנועות מצלמה על דברים שאני מבין בהם – עריכה, סאונד. וככה התחיל להיוולד דווקא איזשהי תפיסה שאני מתחמק מהעיסוק הישיר בתרבות הישראלית אבל מתעסק בקולנוע."

פתאום שמתי לב שדווקא העולים החדשים מעריכים את הקולנוע הישראלי

אוטין מזהה תופעה מעניינת: "ב-2008 שיוצא הספר של מרת פרחומובסקי ורפאל נג'ארי עושה סרט על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, פתאום שמתי לב שהעולים החדשים, המהגרים, הם אלה שפתאום מסתכלים על הקולנוע הישראלי ומעריכים אותו והמקומיים לא רואים את הדבר הזה."

עוד באותו נושא

סינמה שו"ת פרק 13 | עמיר מנור: קולנוע ללא פשרות

לכתבה המלאה בסרוגים >

הוא מסביר את הקסם של הקולנוע הישראלי הקלאסי: "יש משהו יפה בקולנוע הפופולרי הישראלי שהצליח להישאר בתודעה – יש בו את הישירות הזאת, את הקריצה לקהל. כמו דוד שעושה לך פרצופים כשאתה ילד – אתה מקבל חום והכל."

כמבקר פעיל בעיתון הארץ, אוטין מתמודד עם דילמות אתיות מורכבות בעולם הקטן של הקולנוע הישראלי: "אם אני לא יכול לכתוב רע על סרט, אני לא כותב עליו בכלל. זה אומר שלפני שאני הולך לראות סרט אני מחליט אם אני מרגיש שאני לא יכול לכתוב על הסרט ביקורת רעה – אז אני כבר לא אכתוב על זה ביקורת בכלל, גם אם אהבתי אותו."

הוא לומד מהמודל האמריקאי: "רוג'ר איברט וסקורסזה היו חברים כשהוא כתב עליו ביקורות טובות, אבל כשאיברט התחיל לכתוב ביקורות רעות, סקורסזה מפסיק לדבר איתו. ואז איברט אומר: 'אני ידעתי שהכל זמני. ידעתי שברגע שאני אתחיל לאהוב שוב את הסרטים שלו, הוא יאהב אותי שוב.'"

מעבר לקולנוע הישראלי, אוטין הוא מומחה לקולנוע הקוריאני: "כל כך אהבתי כל הקולנוע הקוריאני שברגע שכולם אהבו את פרזיטים זה גרם לי לאהוב אותו פחות. אני מעריך אותו אבל אפילו של בונג ג'ון-הו, הסרט האהוב עליי שלו הוא 'אמא' ולא 'פרזיטים'."

אוטין משאיר את דלת הקולנוע פתוחה: "חשבתי אולי לעבור לכיסא הבמאי, אבל הבנתי שאין לי מספיק רצון לעשות את הסרטים. זה המון עבודה לקום בבוקר כדי ללכת ולצלם סרט. אני מאוד מוכן לקום ב-5 בבוקר כדי לכתוב על סרט אבל לא כדי לעשות סרט."

הפרק עם פבלו אוטין חושף יוצר מורכב ומעמיק, שמצא בקולנוע הישראלי לא רק נושא למחקר אלא גם מסלול לגילוי עצמי ולהבנה של הזהות הישראלית בעיניו של מבט חיצוני שהפך פנימי.