סינמה שו"ת פרק 7: פודקאסט הקולנוע מבית אתר סרוגים, מארח את הבמאי והתסריטאי מתן גוגנהיים, יוצר ייחודי בנוף הקולנוע הישראלי. גוגנהיים, שגדל בירושלים והתפרסם בזכות סרטיו "פרדייס קרוז" ו"שאיפה לחיים" (שכתב וביים יחד עם אסף אבירי), משתף בשיחה מרתקת עם המגיש אבי לודמיר על הדרך האמנותית שעבר ועל פרויקטים חדשים ומסעירים.
בשיחה, גוגנהיים מדבר על המעבר הבולט בין סרטו הראשון "פרדייס קרוז" – סרט מתח עם אלמנטים אקזיסטנציאליסטיים – לבין "שאיפה לחיים", קומדיה קלילה עם קבוצת קשישים. "אם אתה משווה את 'פרדייס קרוז' ל'שאיפה לחיים', אני כאילו עברתי 180 מעלות. ממש שום השוואה, גם הטון הקולנועי שונה לגמרי, הצילום, הכל אחר. אין שום קשר לאותו במאי שאתה מצפה לראות," הוא מסביר.
גוגנהיים משתף שהשוני בין הסרטים משקף את ההתפתחות האישית שלו כיוצר. "יש פער של כמה שנים בין הסרטים, אז ההסבר הבסיסי הוא שכנראה השתניתי קצת". לדבריו, "פרדייס קרוז" היה סרט אישי מאוד שנבע מחוויותיו הצבאיות. "אומרים הרבה פעמים שיצירה, לא דווקא קולנוע, אולי כל יצירה, זה סוג של טיפול פסיכולוגי שבן אדם עושה לעצמו, בעיקר אם הוא מתעסק בחומרים אישיים. לא אכנס עכשיו למה שעברתי בצבא, אבל בזמנו אלו דברים שמאוד העסיקו אותי."
לעומת זאת, "שאיפה לחיים" נולד מתוך שיתוף פעולה עם חברו אסף אבירי, כשהמחשבה הייתה "לעשות משהו קומי שלא דווקא אישי, אלא שבאמת יהיה כיפי ויביא קהל". הסרט, העוסק בקבוצת קשישים שמתחילים לסחור בקנאביס רפואי, שילב בין סיפור אישי של סבתו של אבירי לבין אקטואליה. "באותה תקופה דיברו על רפורמות בסל הבריאות וקנאביס שהולך להיכנס, והתחלנו לשמוע סיפורים על אנשים שמקבלים מהמדינה קנאביס רפואי ומוכרים אותו במחירים מופקעים. אז זה התחבר לנו."
אחד ההישגים הבולטים של "שאיפה לחיים" היה צירוף שחקני "זהו זה" האגדיים לקאסט, ובראשם שלמה בראבא. "ברגע שבראבא הצטרף לפרויקט, זה סגר את העניין. הכסף הגיע איתו," מספר גוגנהיים. "היה לנו איחוד של 'זהו זה', וזה היה איזה מין יציאה שנראה לי גם בראבא מאוד עזר לנו כי הוא הכיר את כל החבר'ה הקשישים האלה."
למרות ההצלחה האמנותית – הסרט היה מועמד ל-12 פרסי אופיר – ההפצה נתקלה בקשיים בגלל מגפת הקורונה. "כבר היה לו תאריך הפצה ראשוני ואז פתאום חזרה הקורונה באיזו וריאציה מסוימת. היו הזמנות שנשלחו, וביטלנו הכל. עכשיו לך תרים את האופרציה הזאת חצי שנה אחרי זה עם אותן אנרגיות, עם אותו כסף. זה כמו 'זאב זאב' כזה."
דרך בית לחם 47 – סרט על הבית של ההורים שלי
בשנתיים האחרונות גוגנהיים יצר שלושה סרטים חדשים בתהליכים ייחודיים ושונים. הראשון, "דרך בית לחם 47", הוא סרט אישי שצילם בבית ילדותו בירושלים לפני שנמכר. "ההורים שלי החליטו למכור את הבית, ותוך כדי שהם טסו לחודש לארה"ב, מצאתי את עצמי לבד בבית ילדותי בפעם הראשונה בחיי לאורך תקופה. לא רק זה, הבנתי שזו גם הפעם האחרונה כי עוד שלושה חודשים הבית נמסר. אמרתי 'אני חייב לצלם פה הכל'."
מה שהתחיל כתיעוד פשוט התפתח לסרט עלילתי-דוקומנטרי, שבו גוגנהיים המציא מציאות חלופית בה הוא מנסה לסכל את עסקת המכירה. "המצאתי מציאות חלופית שאני מסכל בעסקת המכירה כי לא מתאים לי שימכרו את הבית הזה. אני רוצה שהבית הזה יישאר במשפחה שלי." הסרט מתעד את האינטראקציות שלו עם מבקרים שונים בבית, כולל הקונה החדשה. "יש משפט שאני נורא אוהב, היא אומרת לי 'תשמע, אם אני הייתי ההורים שלך, אני בחיים לא הייתי מוכרת את הבית הזה, תראה מה זה, זה בית מדהים'. ואני אומר 'את קונה אותו ואת אומרת את זה?'"
יש לי כל שבת את הסט הכי גדול שאני יכול לדמיין לעצמי
הסרט השני, "ימי חיינו היפים ביותר", נולד בעקבות המחאה החברתית נגד הרפורמה המשפטית. "אמרתי בואנה, יש פה סט, אני לא צריך ניצבים, אני לא צריך כלום. יש לי כל שבת את הסט הכי גדול שאני יכול לדמיין לעצמי. רק צריך לחשוב על סיפור." גוגנהיים גייס עשרה שחקנים וצילם בין המפגינים בזמן אמת, כשהסיפור מתפתח סביב "עשרה אנשים זרים שנפגשים לאיזו מסיבת יום הולדת של חבר משותף, אבל הם לא מכירים אחד את השני ומגלים שהמסיבה היא בעצם במחאה. ולא רק זה, הם מגלים שהם לא הוזמנו למסיבת יום הולדת, הם הוזמנו לאקט אנרכיסטי."
הסרט השלישי והשאפתני ביותר הוא פרויקט חדש בשם "נהגת בוס", שצפוי להתחיל צילומים ביולי. סרט זה נכתב במקור על ידי מרלין וניג – מבקרת, משוררת ואשת רוח מוכרת שחזרה בתשובה – וגוגנהיים הצטרף כבמאי ולאחר מכן גם כתסריטאי שותף. "זה סרט שמתרחש בקהילה החרדית אבל הוא לא 'סרט חרדי'. יש שם הרבה מאוד אספקטים פמיניסטיים חתרניים, יש שם גם פלירטוט עם העולם החילוני."
למרות האתגרים שבתעשיית הקולנוע הישראלית, גוגנהיים נשאר אופטימי. "המציאות לא אופטימית כל כך, יחד עם זאת, אני רוצה לקוות או להאמין שגם מתוך איזו ראייה היסטורית, האמנות תמיד קורית בכל מצב. ואגיד לך יותר מזה – אמנות מדהימה לפעמים קורית במצבים הכי קטסטרופליים."
גוגנהיים מסכם את תקוותו לעתיד הקולנוע הישראלי: "אני מאוד מקווה שהקולנוע יהיה יותר נגיש לקהלים חדשים. זה קשור להפניה של תקציבים, למדיה, וגם לאיזה דין וחשבון שיוצרים צריכים לעשות עם עצמם – כמה הם עושים סרטים אינטימיים לעצמם או כמה הם באמת רוצים לדבר לאנשים. אני רוצה שיצא מפה איזו יצירה בעלת אימפקט עולמי, שתדבר לקהל חוצה מגזרים."
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
