פרנסיסקו וויכטר, האחרון מבין הניצולים ברשימת שינדלר, נפטר בגיל 99 בעיר בואנוס איירס. כך חשף נכדו, תומאס. מותו התרחש לפני שבוע, בביתו שבבירה הארגנטינאית. תומאס, עיתונאי ספורט, כתב בהודעה ששיתף עם מכריו: "אני רוצה לספר לכם שזיהינו את מותו של סבי, אדם שהקדיש חלק גדול מחייו לספר את סיפורו ולקדש את זכרו. אם מותו יסייע להחיות את סיפורו, אז יבורכו הדברים".

במהלך מלחמת העולם השנייה, נולד כ"פיוואל" בפולין. הוא היה אחד מ-1,200 יהודים שניצלו על ידי איש העסקים הגרמני, אוסקר שינדלר. במשך המלחמה איבד את הוריו וחמישה מתוך שמונת אֶחָיו. הוא עבר בין מספר מחנות ריכוז, ובסופו של דבר הצליח לעבוד במפעל של שינדלר, והיה הפועל ה-371 ברשימה המפורסמת. לאחר סיום המלחמה, הוא עבר לארגנטינה יחד עם אשתו הינדא, שגם הייתה שורדת שואה.

פרנסיסקו וויכטר: "הכרתי את הכאב הנורא, אך גם את האהבה והסולידריות"

שינדלר, שהיה חבר במפלגה הנאצית, השתמש ביכולת שלו להעסיק אסירים בייצור מוצרים למען הצבא הגרמני כדי להציל חיים יהודיים. הוא שכר יהודים רבים ממחנות עבודה והעביר אותם למפעלים שלו, כדי למנוע את הוצאתם להורג במחנות הריכוז. וויכטר היה אחד מאותם יהודים ששובצו ברשימה המפורסמת.


במהלך השנים, וויכטר שיתף את סיפורו פעמים רבות. הוא סיפר בראיונות לתקשורת, כולל ל"קלרין", והדגיש את החשיבות בהעברת זכר השואה לדור הבא. בראיון שנעשה עימו בגיל 90, הוא אמר: "הכרתי את הכאב הנורא, אך גם את האהבה והסולידריות. כל חיי אני מעניק את זיכרונותיי לעולם. אני רוצה להשאיר עדות על מה שקרה".

בנוגע לחוויותיו כילד בפולין, הוא תיאר את ימי ילדותו טרם המלחמה, את חווית ההפגזות וההפיכות, ואת החיים לפני הפלישה של היטלר. "אני זוכר את הפרחים הצהובים שצמחו, את הסתיו שהגיע. ב-1939, אני בדיוק הייתי אמור להתחיל את לימודיי, אך אז הגיעה המלחמה", הוא סיפר.

האחרון ברשימת שינדלר:" אכזריות המלחמה שדחפה אותי, ללא התרעה, לבגרות חסרת דרך חזרה"

במהלך השואה, כאשר היה בן 13, התחולל עבורו מעבר חד מילדות לבגרות. "לא רק ההלכה הפכה אותי לבוגר, אלא אכזריות המלחמה שדחפה אותי, ללא התרעה, לבגרות חסרת דרך חזרה".

"הזוועה, המקריות, רצון החיים והאינסטינקט, הובילו אותי בדרך מוזרה עד לרשימת שינדלר. במחנה פלאשוב שמענו על איש עסקים מקראקוב שסגר את מפעלו בשל התקלדמות החזית הרוסית ורצה להקים מפעל תחמושת בברונליץ, צ'כוסלובקיה. שמו היה אוסקר שינדלר. האסירים בפלאשוב היו מסווגים כפועלים בתחום המתכת, ויחד עם היהודים שכבר עבדו אצלו, הוכנסנו לרשימה של אנשים שעמדו לעבור לשם. הפכנו להיות חלק מרשימת שינדלר: גברים ונשים שגורלם הקצה להם הפוגה בעיצומו של הגיהנום".

"בעונת הסתיו של 1944 הצטרפתי למפעל כעובד מספר 371. תנאי העבודה היו דומים לאלה של כל יהודי באותו זמן: עבודה קשה ללא תשלום. אבל ההתנהגות של אוסקר שינדלר ואשתו אמיליה הייתה אנושית. לא היו לנו שמות או בגדים משלנו, אך האוכל היה טוב, לא סבלנו רעב והיחס היה הוגן".

פרנסיסקו וויכטר על שינדלר: "הוא השתמש בשיטות הנאציות כדי להציל אותנו"

"תמיד הייתה חימום ומים חמים, אפילו בחדרים המשותפים שבהם ישנו. אמיליה הייתה דואגת להשיג תרופות לחולים. לא היו הרבה מקרי מוות, אבל כשקרה מקרה כזה, היה מתקיים לוויה בלילה, בבית קברות קתולי, עם מינימום של טקס. היכולת לקבור את המת, אפילו אם זה לא היה טקס יהודי, אבל לפחות אנושי, הייתה משהו שמרפא את הנפש. הצעתי את עצמי כמתנדב לעשות זאת, וכך עשיתי בכל פעם שזו הייתה דרישה. בבוקר שלאחר הפעם הראשונה, גיליתי כי אמיליה החליטה לתת לכל אחד מהקוברים קילו לחם נוסף כתשלום".

מפעל שינדלר כיום | צילום: נתי שוחט / פלאש 90

"נציג של הוורמכט, הצבא הנאצי, היה פוקד את המפעל מעת לעת כדי לבדוק את הייצור. שינדלר היה שולח מתנות לנאצים ומזמין אותם לסעודות שבהן הוגשו מאכלים מפתיעים. הוא השתמש בשיטות הנאציות כדי להציל אותנו, ואנחנו, העובדים, שיתפנו פעולה מתוך רצון להציל את חיינו. קשה לומר כמה מהמעשה שלו התחיל כעסק וכמה כחזון הומניטרי, אך ברור שמרגע מסוים הוא הפך להיות רק אקט הומניטרי."

"ב-7 במאי 1945, השמש זרחה, זה היה אביב. משהו מוזר קרה, אנשים הסתובבו בלי לעבוד. אוסקר הופיע בחצר מלווה באמילי, הם ישבו על במה קטנה. אוסקר נתן פקודה להדליק את הרדיו. עמדנו סביב הרמקולים. ברדיו של שינדלר שמענו את קולו של צ'רצ'יל: גרמניה נכנעה ללא תנאי. מלחמת העולם השנייה הסתיימה"