בעוד שאין מחלוקת כי ממשלות ישראל לאורך השנים יכלו לפעול על מנת לסכל את האירועים שהובילו בסופו של דבר לטבח ה-7 באוקטובר, ישנה מחלוקת כיצד ובאיזו צורה היה על הממשלות השונות לפעול. כמו בוויכוחים אחרים, גם בוויכוח הזה המחלוקת העיקרית היא בין אנשי ימין ושמאל.
אנשים ממחנה השמאל, ברובם, תולים את ה-7 באוקטובר בזלזולה של הממשלה בחמאס לאורך השנים. הם טוענים כי הממשלות בראשות נתניהו (ובעיקר נתניהו עצמו) חימשו ומימנו את חמאס במשך שנות שלטונו של ארגון הטרור ברצועה, במקביל לזניחתה של הרשות הפלסטינית היושבת ביהודה ושומרון. מנגד, אנשים ממחנה הימין, בחלקם, מצהירים כי ממשלות נתניהו (ושוב, בעיקר נתניהו עצמו) לא נקטו ביד קשה מספיק במאבקן בחמאס לאורך השנים. דבר זה התבטא במספר סבבי לחימה מוגבלים אשר לא הסבו מספיק נזק לחמאס ואשר מהם הצליח ארגון הטרור להתאושש.
עוד הם טוענים כי טבח ה-7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה של תכנית ההתנתקות מרצועת עזה שאירעה ב-2005 ועסקת שחרורו של גלעד שליט, במסגרתה שוחררו למעלה מאלף מחבלים, ביניהם סינואר.
הזרעים של טבח ה-7 באוקטובר נזרעו הסכם אוסלו
אולם בשביל ליישב את המחלוקת הזו, יש להבין מדוע נבצר מאותן ממשלות לפעול להשמדתו המלאה של החמאס מלכתחילה. כפי שאמר מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, מספר ימים לאחר ה-7 באוקטובר, הטבח הנורא לא קרה "בחלל ריק". אולם שלא כגוטרש, אין בכוונתי לטעון כי מה שהוביל לטבח היה הכיבוש הישראלי, או אלימות מתנחלים. נהפוך הוא. בכוונתי לטעון כי הזרעים הראשונים לטבח ה-7 באוקטובר נשתלו בשנה שבה נולדתי, 1993. באותה שנה, נחתם בחשאי הסכם אוסלו. ההסכם, שלמעשה הורה לצה"ל להסיג את כוחותיו תחילה מעזה וירחו ולאחר מכן מחלקים נרחבים ביהודה ושומרון, גרם למספר דברים.
ראשית, נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה ב-1994 השאירה את המתיישבים היהודים שנותרו שם ללא הגנה ראויה, ואת כוחות הביטחון של מדינת ישראל ללא מודיעין מספיק. המהלך אפשר לאויב להקים תשתיות טרור ולהרחיב את יכולותיו, מה שהביא לעלייה בהיקף הפיגועים ולרציחתם של ישראלים רבים.
שנית, הסכם אוסלו (וההסכמים שבאו בעקבותיו) העניק לאויב לגיטימציה בינלאומית. כחלק מההסכם, כוחות השיטור של האויב זכו לאימונים ממומחי ביטחון אמריקאים, זאת בנוסף לנשק ומימון מסיבי שהוזרם לכיסיו של האויב ממדינות זרות. אוסלו למעשה סלל את המסלול להקמת מדינה פלסטינית בלב ארצנו.
ממשלת שרון, שהוקמה ב-2001, עמדה בפני צומת דרכים: האם להורות לצה"ל להשתלט מחדש על קיני הטרור שצמחו ברצועה מאז שהצבא נסוג משם, או להורות על פינוי המתיישבים היהודים? בעוד שאת שיקוליו האמיתיים לקח עימו לקבר, ניתן להניח כי שרון הגיע למסקנה זהה אליה הגיע נתניהו בקדנציה הראשונה שלו בשנות ה-90: לא באמת ניתן היה לבטל את הסכמי אוסלו, וזאת משתי סיבות עיקריות.
ראשית, ביטול אוסלו פירושו השתלטות בכוח של צה"ל על השטחים שפינה. מערכה כזו הייתה אמורה להיות כרוכה באבידות רבות, רבות מדי עבור הציבור הישראלי שסלד, ועודנו סולד, ממלחמות (ובצדק). שנית, ביטול אוסלו היה כרוך בפתיחת חזית מדינית מול מספר רב של מדינות שתמכו בהקמת מדינה פלסטינית, בראשן ארה"ב וכמובן מרבית מדינות האיחוד האירופי. התנגשות מדינית עם מדינות אלו היה כרוך בהטלת סנקציות על ישראל, מה שהיה מביא לשיתוק המדינה ואולי אף לקריסתה. לכן, נבחר הפתרון ההרסני פחות: פינוי המתיישבים היהודים מהרצועה. רוצה לומר: ללא אוסלו, לא הייתה התנתקות. הסכמי אוסלו משנות ה-90 הם שאפשרו את תכנית ההתנתקות של 2005.
לאחר ההתנתקות, חמאס השתלט על הרצועה כולה ללא בעיה, תוך כדי שהוא משליך את מתנגדיו מהגגות. אולם גם לאחר פשעים אלו היו חלקים גדולים בציבור שהתנגדו למאבק ממושך ונחוש בחמאס. ההפגנות הנרחבות למען שחרורו של גלעד שליט לא קראו להשתלט מחדש על הרצועה, אלא לחתימת עסקה (במילים אחרות – שחרור מחבלים) עם חמאס. כאמור, הלחץ הציבורי עשה את שלו, ומחבלים רבים שוחררו.
למנוע את ה-7.10 הבא
בשנים שחלפו מאז אותה עסקה, התקיימו מספר סבבי לחימה מול החמאס. אולם סבבים אלו לא הביאו להשמדת החמאס, משום שעל מנת להשמיד את הארגון הרצחני, יש להשמיד את האידיאולוגיה שלו, כפי שיש להשמיד כל אידיאולוגיה של ארגון טרור. על מנת לעשות זאת, על צה"ל היה להשתלט מחדש על הרצועה. לכך הייתה התנגדות גורפת. הדבר השתנה לאחר טבח ה-7 באוקטובר. כפי שלעיתים כולנו זקוקים למאורע משמעותי בשביל לעצב את חיינו מחדש, כך גם מדינת ישראל ואזרחיה החלו לשנות את גישתם כלפי הנכונות להילחם מלחמה חורמה בחמאס.
בעוד שאת ה-7 באוקטובר, לצערנו, כבר לא ניתן למנוע, חשוב לחקור לעומק את הכשלים המבצעיים והמדיניים שאפשרו לאסון להתרחש. אולם המשימה החשובה ביותר היא לא רק להבין כיצד היה נתין למנוע את ה-7 באוקטובר 2023, אלא כיצד ניתן יהיה למנוע את ה-7 באוקטובר 2025, או כל תאריך אחר שבו האויב עלול לבצע את זממו ולחזור על מעשי החמאס. לשם כך, יש ללמוד וליישם את הלקח העיקרי: שלום לא עושים עם אויבים, אלא עם אויבים שרוצים לעשות שלום.
אסון אוסלו, בו חתרנו שלום עם אויב שכלל לא רצה לעשות שלום, אפשר לאותו אויב לבסס עצמו בחצר האחורית של מדינת ישראל. תכנית ההתנתקות, עסקת גלעד שליט ולבסוף טבח ה-7 באוקטובר, הם תוצאה של הסכמי אוסלו, שלמעשה היוו יריית הפתיחה של מסע הטרור. לסיום, אני מאמין שכדי שטעות אוסלו לא תחזור על עצמה יש להמעיט בדיונים פרסונליים, הסובבים סביב מדינאים ומצביאים כאלו ואחרים, ובמקום זאת לדון ביתר שאת במדיניות ההרסנית שהובילה אותנו לנקודה הנוכחית, קרי הסכם אוסלו והשלכותיו. זאת על מנת שקברניטי המדינה ינקטו במדיניות אחראית ושקולה, במקום מדיניות הנשענת על שירים ומצעדים כפי שקרה לפני הסכמי אוסלו.
==
דין מילוא הוא לשעבר יועץ פוליטי וכיום יועץ כלכלי אסטרטגי.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
