"לא יום ולא לילה", סרט הביכורים של פנחס וויה, מגיע השבוע לבתי הקולנוע. הסרט, העוסק במשפחה חרדית מזרחית המתמודדת עם קשיי קבלה בעולם הישיבות האשכנזי, מביא למסך סיפור שטרם נראה בקולנוע הישראלי.
התסריט עוסק במשפחה מזרחית שמנסה להתקבל לעולם הישיבות האשכנזי. מה משך אותך לספר דווקא את הסיפור הזה?
ניסיתי להסתכל על עצמי בהווה ולהרגיש בעצם מה הוביל אותי לנקודה הזאת מכל מיני בחינות, מבחינת הדימוי העצמי שלי וכל מיני דברים כאלה. התסריט נכתב יחד עם אהרון ישראל, ואני, למרות שאני לא מזרחי, ההורים שלי חוזרים בתשובה ואבא שלי התגייר. עד גיל 13 אפילו לא ידעתי שאבא שלי התגייר כי ההורים שלי פשוט החביאו את זה – הם הבינו כמה זה לא טוב שידעו את זה.
לגדול כבן של בעלי תשובה בציבור החרדי זה לחיות בפחד מתמיד – מה יקרה, אם יקבלו אותי, עם השידוכים. כל הזמן אתה עם הפנים החוצה, מה יגידו, מה יאמרו. יש בזה משהו נורא חלול שלא מחובר בעצם לאמונה ולדברים היפים שהדת יכולה להביא.
המפגש שלך עם אהרון ישראל, שותפך לכתיבת התסריט, נשמע כמעט כמו סיפור בפני עצמו. איך התגלגלתם לכתיבה משותפת?
אני ואהרון גם לפני כן עשינו אמנות ביחד – סדרה של צילומים וציור. היה לנו איזשהו קליק. הוא פחות היה בקטע של קולנוע בהתחלה כי הוא לא האמין שאפשר לעשות את זה, אבל אני פריק של קולנוע. זה היה בשבילי מפלט עוד מימי הישיבה. הדבקתי אותו בחיידק הזה, הראיתי לו המון סרטים, במיוחד סרטים איראניים. משהו בראליזם שלהם ובצורה הנוקבת שמגיעה בסוף למשהו אקטיביסטי – שאתה רוצה שהצופה ילך הביתה עם תחושה שצריך שינוי.
איך היה תהליך העבודה עם המפיק מארק רוזנבאום?
זה היה כמו פסיעה אחת קדימה ושתי פסיעות אחורה כי באמת לא היה לי ניסיון. למדתי קולנוע לפני המון שנים כשהייתי בן 20 בקאמרה אובסקורה, אבל לא סיימתי. היה לי מושג כלשהו על קולנוע, אבל מעולם לא הייתי על סט מקצועי. זה היה תהליך מאוד קשה – אתה לא יודע מה אתה עושה ואם אתה עושה נכון. למזל עבדו איתי אנשים מאוד מקצועיים שאהבו את התסריט, במיוחד הצלם זיו ברקוביץ' שקשה לי לדמיין את העשייה של הסרט בלעדיו.
מיום חמישי הקרוב בקולנוע. (באדיבות טרנספקס)
אתה מגיע מבית מעניין – אבא צרפתי שהתגייר והפך לחרדי, אמא ממשפחה יהודית-צרפתית חילונית. איך זה השפיע על הדרך שבה גדלת?
זה היה כמו בתיאטרון – יש וילון ומאחורי הקלעים. גדלתי במשפחה חרדית פר-אקסלנס, זו הייתה התחושה כשגדלתי כילד. רק לאט לאט בעצם ההורים שלי סוג של חשפו הכל. לא ידעתי בעצם מה הם היו והם גם לא דיברו על זה כמעט. בסרט רואים את הקטעים האלה שהוא מסתכל על התמונות של ההורים שלו ונורא סקרן לגבי העולם שהיה לפני.
בהמשך החיים, בגיל 16 עזבת את העולם החרדי ומצאת את עצמך ברחובות ירושלים. מה עובר על נער בגיל כזה שיוצא לעולם שהוא לא מכיר?
זו הייתה תקופה של הרבה אלכוהול והרבה וויד. היינו כנופיה כזאת של יוצאים בשאלה, חיינו על הקצה. זה היה גם מאוד כיף אבל בלי כיוון בהתחלה. אחרי כמה שנים לאט לאט התפכחנו. זו הייתה מין התפרצות של גילוי דברים בפעם הראשונה.
מתוך הסרט "לא יום ולא לילה". (קרדיט צילום: זיו ברקוביץ, באדיבות טרנספקס)
סבתך בצרפת פתחה בפניך דלת לעולם חדש לגמרי. איך זה השפיע עליך?
כן, בזכותה למדתי קולנוע. גיליתי את פריז – עולם של אמנות, של קולנוע. הייתי מאוד בקטע של הקולנוע הצרפתי של הגל החדש. עסקתי בציור הרבה שנים, התעניינתי באנתרופולוגיה. פריז היא מקום עם אופי בינלאומי שנותן לך הזדמנות להציץ לכל מיני תרבויות ומסורות של אמנות. הכל ענק ומביאים לך את הכי טוב שיש – זה לא כיכר החתולות. אלה היו שנים שמאוד השפיעו עליי ואולי גם נתנו לי את האומץ לקום ולעשות משהו.
יש בסרט סצנה של דרשת בר מצווה שמבוססת על זיכרון אישי שלך. תוכל להרחיב על זה?
בניגוד לסרט, אני לא הייתי הילד הגאון והחריף. הייתי ילד בעייתי מאוד ורחוק מלהיות כזה שנהנה ללמוד. הייתי תמיד אאוטסיידר. בבר מצווה שלי אבא שלי כתב לי דרשה נורא מפולפלת – הדרשה בסרט היא גרסה מאוד רזה שלה. יש הרבה דברי תורה בסרט כי בעיניי אם אתה רוצה לספר על החרדיות, אתה צריך לספר על הטקס הזה של מישהו שדורש ומישהו שמקשיב. זה כל העניין בעצם בחינוך החרדי – אנשים שיושבים ומקשיבים.
הסרט כולו צולם בזמן קצר מאוד
הצלחתם לצלם את כל הסרט בזמן קצר מאוד, שזה מעט מאוד זמן לסרט באורך מלא. איך התמודדתם עם האתגר הזה?
זה היה ממש קשה. יש לך שעה לצלם סצנה ומיד אתה עובר לסצנה הבאה, ועוד אחת ועוד אחת, כמו בית חרושת. בשביל לשמור על רגש והשראה במצב כזה צריך הרבה אמונה – אמונה שאתה עושה משהו חשוב ושאתה מביא קול משמעותי. כשאתה מרגיש שיש לך שליחות, זה מאיר את הדרך ומוציא ממך יצירתיות ודברים טובים. גם בלי שלמות, אגב.
זו הפעם הראשונה שלך על סט מקצועי, איך התמודדת עם האתגר הזה?
חשבתי על מה אני רוצה להרגיש בסט והחלטתי להיות הכי פשוט שאפשר. הרבה מהעבודה הייתה עם הדמיון – כשאני רואה שחקן אומר שורה, אני מנסה לשבת, לבטל את כל הרעשים מסביב ולדמיין את זה קורה בתוך הסיפור. כל מיני עבודות קטנות כאלה של דמיון חזק. קראתי גם על הדרכת שחקנים, אבל בעיקר ניסיתי להישאר פשוט. בסוף, סרט זה סיפור שאתה רוצה שהקהל יהיה מעורב בו רגשית, אז אתה מנסה להבין אם זה עובד עליך – זו האינדיקציה היחידה שיש לך.
הסרט מוקרן בפסטיבלים יהודיים בעולם. איך קהל שלא מכיר את המציאות הישראלית מגיב לסיפור?
זה מאוד נוגע באנשים. אחרי הקרנות מגיעים אליי המון אנשים. חלק מהם זה עולם חדש לחלוטין והם ממש מופתעים, ויש כאלה שכן מכירים ומעריכים שהצפתי את הנושא. היינו לא מזמן בלינקולן סנטר בניו יורק והיו אולמות מפוצצים. מה שמעניין זה שלפעמים זה מזכיר לאנשים משהו נורא אישי – אתה מגלה שאמנות יש לה מופע שונה אצל כל צופה. יש כאלה שבאים מתוך הזדהות עם ישראל או דברים אחרים, הם בכלל לא מבינים ומעורבים באירועים הכל כך פנימיים האלה שאני מדבר עליהם, אבל הם רואים משהו שנוגע בהם ומרגש אותם.
מה הפרויקטים הבאים שלך?
כתבתי תסריט על מיניות אצל החרדים ועל התפקיד של הארוס במסורת היהודית. עכשיו אני ואהרון כותבים קומדיה מטורפת על עולם של בריאות הנפש. אבל קודם כל, "לא יום ולא לילה" יוצא לבתי הקולנוע ב-20 בפברואר, ובשביל שהוא יצליח צריך שאנשים יבואו לראות אותו.
מתוך הסרט "לא יום ולא לילה". (קרדיט צילום: זיו ברקוביץ, באדיבות טרנספקס)
שם הסרט – "מתוך פיוט שמדבר על הגאולה"
למה בחרת בשם "לא יום ולא לילה"?
זה מתוך פיוט שמדבר על הגאולה כיום שהוא לא יום ולא לילה. היום והלילה זה ההיגיון הזה שמוביל אותנו הרבה פעמים למקומות של הפליה וגזענות – שאומרים "זה טוב וזה לא טוב". הטוב והרע הפשטניים האלה הם העיוורון הכי גדול. צריך לצאת מזה ולקבל משהו יותר גדול ויותר שלם שמכיל בתוכו הרבה ניגודים. כרגע המערכת הדתית נמצאת במקום מאוד קטן ומקטין, ובפזיזות גדולה קובעת מי דתי ומי לא. המהפך הזה יבוא מאיתנו – זה לא משהו שיקרה פתאום, זה יקרה אם נחליט שהוא יקרה.
"לא יום ולא לילה" החל מה-20 בפברואר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ
בימוי: פנחס וויה. בהשתתפות: אלי מנשה, אדם חתוכה פלד, מעיין עמרני, שמואל וילוז'ני. שפה: עברית, צרפתית, תרגום לעברית. אורך: 90 דקות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
