העולם הערבי כמרקחה מאז הודיע הנשיא דונלד טראמפ על תוכניתו לנקות את הרצועה מתושבי המקום, למקם אותם באתרים חדשים ולהפוך את עזה לפנינה כלכלית בשליטה אמריקאית.
בינתיים נראה כי מנהיגי העולם הערבי מציגים חזית אחידה בהתנגדות לתוכנית, אך מאחורי הקלעים רבים מהם מבינים שלשחק "שפן" עם המעצמה החזקה בהיסטוריה עם נשיא תזזיתי העומד בראשה היא אסטרטגיה שעלולה לעלות להם המון, במיוחד כאשר התמורה היא החזרת הפלסטינים ללב הציבוריות הערבית.
בעוד נשיא מצרים א-סיסי דופק על החזה ממושבו בקהיר, ומאיים איומים שנעלמים ברוח על מלחמות, חרמות והתנגשויות עם המערב, רבים בעולם הערבי מבינים שהם לא בעמדת כוח כפי שהיו בעבר. בעוד מצרים מתנהלת כעת בדפוס התנהגות שמזכיר את ההנהגה הערבית בשנות ה-70, המדינות סביבו רוצות להתקדם למאה ה-21.
מצרים עדיין מתנהלת כמי שתופסת עצמה כמובילת העולם הערבי, ומי שסוחפת אחריה את רגשות המוסלמים בכל העולם. אך לא רק שזה לא המצב, מצרים היא בין המדינות החלשות בכל מדד בליגה הערבית. הצבא המצרי אולי מאיים על הנייר, אך בכל אופן פרקטי מדובר על "צבא" שמשמש לרוב חייליו כחתימת אבטלה. צבא מצרים אולי מחזיק בציוד מערבי חדיש אך חייליו לא מתאמנים כמעט כלל, ומבלים את רוב ימיהם בעבודות כפיים בשירות רשויות המדינה.
מעבר לכך, מצרים היא חור שחור כלכלי. מדינה בה גידול האוכלוסין גדול מצמיחת הכלכלה, ונמצאת בחובות עתק לכל ישות כלכלית מהמגדלים בדובאי לבנקים בשוויץ ועד לסוכנות המטבע הבינלאומית בניו יורק. מצרים לא יכולה להתקיים בעצמה ללא תמיכת המערב, ואפילו נסיכויות הנפט של העולם הערבי לא יכולות לתמוך בעצמן במדינה של 100 מיליון אזרחים מתחת לקו העוני.
מדינה נוספת במעגל הראשון של ישראל המתקשה לעכל את הבשורה היא ירדן, אך בניגוד למצרים ירדן מבינה את מקומה בלוח השחמט הבינלאומי והיא מבינה את מעמדה כמדינת לווין של ישראל המתקיימת על גבי הדולר האמריקאי והנוכחות של צבא ארה"ב בשטחה.
מלך ירדן הוזמן לבית הלבן, שם למרות הרטוריקה המפוצצת שפיזר בממלכה שבועות לפני כן, נאלץ להיכנע ו"לנשק את הטבעת" של טראמפ בשידור חי, לא פחות ולא יותר לצד בנו יורש העצר.
גם המדינות במעגל השני לא במצב טוב יותר. סעודיה ואיחוד האמירויות אולי עשירות ומשפיעות יותר מאחרות בסביבה אך הן איבדו כמעט כל יכולת לעמוד בפרץ של לחץ אמריקאי אמיתי. בעוד בעבר היו יכולות להרעיד כלכלות בסתימת צינורות הנפט לכמה ימים, שבועות או חודשים הן מזמן אינן יכולות להרשות לעצמן לפגוע בצריכת הנפט באופן משמעותי.
כלכלתן הפכה למתקדמת ותלותית מידי לאורך העשורים האחרונים. בעוד בשנות ה-70 בזמן חרם הנפט הגדול היה מדובר במדינות שברובן היו לא מפותחות תעשייתית, עם אוכלוסייה קטנה ותזרימי מזומנים אדירים, היום הן אינן כך יותר.
סעודיה ואיחוד האמירויות צמחו לענקים כלכליים, גם מבחינת תזרימים אך גם מבחינת אוכלוסייה, תעשייה ועוד. כל פגיעה בזרימת המזומנים פוגעת בעצם היכולת של המשטר לשרוד, השלטונות בסעודיה והאיחוד מסבסדים כמעט כל אלמנט מחיי אזרחיהם ומשקיעות מיליארדי דולרים כל יום במטרה לגוון את כלכלתן, כל פגיעה בהכנסות אלו יכולה להיות הרסנית.
מעבר לכך, העולם הוא לא כפי שהיה בעבר. ארה"ב הפכה ליצואנית הנפט והגז הטבעי מהגדולות בעולם, בנוסף למספר מדינות אחרות שהצטרפו לשוק. קטיעת הזרמת הנפט הערבי יכולה להתהפך על מדינות ערב ולאפשר למדינות אחרות להשתלט על השוק ולדחוק אותן החוצה.
הקולות שאנו שומעים מכיוונם מתאים למסקנות אלו. בעוד מדינות כמו מצרים וטורקיה מאיימות איומי סרק ועושות שרירים בפני ארה"ב, איחוד האמירויות לא רק שותקת אלא אף מובילה קו פייסני במיוחד להצעת טראמפ שאומרת שעל הערבים להתנגד אך ורק ל"גירוש בכוח" כלשונם, ולא הגירה מרצון.
בסופו של יום, הערבים יכולים להרעיש, לרקוע, לבכות ולהתגלגל על הרצפה בדמעות. אם הנשיא טראמפ יחליט שריקון עזה מתושביה תתרחש, היא תתרחש. השאלה היחידה אם הנשיא טראמפ מוכן לירות את הירייה הראשונה שתהיה ככל הנראה גם האחרונה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
