כאשר ישראל נתקלת בתגובה בינלאומית חריפה, למשל צווי המעצר בהאג, רבים מזדעקים בתסכול: "איפה ההסברה?" ו/או פוטרים בזלזול: "אנטישמים!". אכן, האנטישמיות הרימה את ראשה, ואיתה צביעות ומוסר כפול. אשר להסברה, לא הכול ניתן להסביר, וחסרים משאבים להסביר את מה שכן.
אנטישמיות תמיד התאימה את עצמה לשיח הרווח. כאשר הוא דתי, אנחנו אחראים למותו של ישו. בעת מגפות, היהודים (יש סברה שמתנו פחות בגלל קבורה מהירה, נטילת ידיים וכו') הפיצו אותן. אם כלכלה היא במרכז, אנחנו קפיטליסטים נצלנים ובו בזמן גם יריביהם הקומוניסטים. כעת שזכויות אדם הן במוקד, המדינה היהודית היא המפרה הראשית שלהן.
ומכאן להסברה. המילה כפי שהיא משמשת בעברית לא מוכרת לי בשפות אחרות. היא מגלמת בתוכה מידע, יחסי ציבור וגם פרופגנדה, שיטת השפעה שמוכרת במשטרים שאיננו רוצים להידמות להם. ייאמר גם שישראל לוקה בשני עניינים שמשפיעים על תדמית – מה מסבירים ומי מסביר.
מכשיר ההסברה העיקרי אמור להיות משרד החוץ. ישראל כ"ץ עמד עד לאחרונה בראשו, לאחר שהחליף את אלי כהן. גם תומכיהם הגדולים של השניים יסכימו שלא נבחרו בשל כישוריהם אלא בגלל כוחם במרכז הליכוד. אם לא די באיכות השרים, משרד החוץ סובל מהתעללות מתמשכת. זו התגברה בימי נתניהו, כאילו כאשר בראש הממשלה עומד מנהיג מ"ליגה אחרת", כפי שהכריזו לפני כמה שנים שלטי בחירות, אין צורך בעבודתם של אנשי מקצוע שנבחרו בקפידה והוכשרו ביסודיות.
כך, נתחים מהמשרד שבים ונקרעים לצרכים פוליטיים. נתקלתי לאחרונה בדו"ח מבקר המדינה מ-2020 אשר התריע שפעילות שאמורה להיות במשרד החוץ הועברה לידי 40 גופים ממשלתיים, חלק מהפעילויות חופפות, ואין יד מכוונת או ראייה אסטרטגית.
אמחיש באמצעות משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות. אין נוסחה אחת שמתאימה להתמודד עם שנאת יהודים בכול מקום. נדרשת פעילות מול מגזרים ובהם יהודים (שאינם קבוצה הומוגנית), ממשלות, מחוקקים, תקשורת, אקדמיה ועוד. לכמה עשרות עובדים במשרד קטן בירושלים לא יכולים להיות הידע והקשרים שהצטברו במטה משרד החוץ ובנציגויותיו בחו"ל. אלו ידעו להבחין בדקויות בין מדינות ואפילו בין מחוזות, להיזהר ממוקשים, לבנות קואליציות ולהתאים את הפעולה לצרכים השונים.
הסירוס חל גם על תקציבים. בחמש השנים שקדמו לדו"ח המבקר, תקציב המדינה עלה ב-25% ותקציב משרד החוץ ירד ב-14%. לטובת מי שסבור שלא נורא, הדיפלומטים האלו יתחילו סופסוף לעבוד במקום לחגוג, אשתף בניסיוני כשגרירה בדרום אפריקה. למדינה אוכלוסייה ושטח גדולים והיא משפיעה ביבשת ומעבר לה. באינתיפאדה השנייה בראשית האלף, כאשר התבססה השוואת ישראל לשלטון האפרטהייד, היה לי סגן. זהו. אה, והיינו אחראים גם על היחסים עם חמש מדינות סמוכות.
אבל נניח שבראש משרד החוץ היו עומדים שרים מהשורה הראשונה והיו די נציגויות, משופעות כוח אדם ותקציבים, כפי שהובטחו לשר הנכנס, גדעון סער. האם מצבנו היה יותר טוב? חלקית.
היה אפשר להתמקד בעניינים עקרוניים כמו צדקת הציונות. היה אפשר לחזק בתודעת העולם את זוועות שבעה באוקטובר ולהעמיק את ההבנה אודות כוונותיה של איראן. היה אפשר להשקיע בדיפלומטיה מסוג "עוצמה רכה", כמו ייצוא תרבות או שיתופי פעולה בתחומים בעלי עניין הדדי.
אבל אין בכל אלו לתת מענה כאשר המדיניות לא ברורה, למשל מה הוא "הניצחון המוחלט". הסירוב המתמשך לדון ב"יום שאחרי" ותמיכת רבים בקואליציה בחידוש ההתיישבות בעזה אינו מסביר (אלא למשוכנעים) לשם מה ישראל ממשיכה להילחם, לפגוע ולהיפגע. או – ויש עוד – לא ניתן לגשר על הפער בין הגדרת ישראל כדמוקרטיה והכשרה גורפת של "התיישבות צעירה", על כל המשתמע לגבי סיפוח השטחים והמעמד החוקי הנחות הצפוי לתושביהם. מכאן קצרה הדרך להשוואה לאפרטהייד, משטר גזעני שמוגדר "פשע נגד האנושות" ונהג בדרום אפריקה עד שלחץ בינלאומי מוטט אותו.
"אבל הם…" הוא בהחלט חלק מההסבר. אך אין בו די. מה איתנו? מה אנחנו רוצים, מעבר לסיסמאות? לאן ישראל חותרת? מישהו שואל? מישהו יודע? מישהו יכול להסביר?
==
טובה הרצל היא גימלאית של משרד החוץ. הייתה בין היתר שגרירה בדרום אפריקה, שגרירה ראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, וקצינת קישור לקונגרס בשגרירות בוושינגטון.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
