עיתונאים ואנשי תקשורת לא יכולים לבטל מנהג הלכתי

יום שמחת תורה הקרב ובא ממלא את הלב בתחושות מעורבות. מחד שמחה עצומה ודבקות בזאת התורה  -"כי היא לנו עז ואורה", ובו בעת תחושות מורכבות בהגיעו של יום השנה לטבח הנורא בשנה שעברה ושאת השלכותיו הקשות אנו חווים עד היום הזה.

כיצד נכון לחגוג את שמחת תורה השנה? ואולי כפי שיש הטוענים יש לצמצם את שמחת החג, ההקפות או אולי לוותר על ההקפות השניות..

ננסה ללמוד ממקורותינו ולגבש מתוכם עמדה בהירה. על הכתוב "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אומר המדרש "אמר ר' אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם בקב"ה אם ביום, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בו – בך בתורתך, בך – בישועתך". המדרש מלמדנו ששמחתה של מצווה אינה תחושה אמוציונאלית המוגדרת לפי הלכי הנפש הרגשיים וחולפים שלנו והתלויה ברצוננו, אנו שמחים בקב"ה ובישועתו ללא קשר למקום בו אנו נמצאים ברגע זה או אחר, גילויי השמחה בהם אנו מחויבים במועדים נובעים ממקום עליון ונצחי שאינו תלוי בהכרח ברגשי הלב או בעיתוי כזה או אחר בו נמצאים האדם או החברה.

כידוע, לאורך ההיסטוריה של עמנו בתוככי גלויות ושמדות לא פסקנו מלחוג את חנוכה ופורים ודווקא אז כאשר ערפל סמיך כיסה את האופק הנגלה לעינה של האומה התעצמה הוודאות להודות לרבש"ע מתוך אמונה ברורה בנצח ישראל שעל אף הכאב והייסורים העכשוויים אמונתנו בישועתו של רבש"ע אינה פוסקת. בנשמת האומה צרובה ההבטחה האלוקית "וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקיהֶֽם", המבט הישראלי נתון לנצח ואינו נבעט או משנה את טעמו מקשיים בדרך, ודווקא במצבים אלו יש משמעות עמוקה יותר לגילויי השמחה המבטאים את הבטחון בצור ישראל וגואלו.

****

האמת שהשתוממתי לשמוע על קריאתם של פובליציסטיים/יות מקרב הציבור הדתי לבטל את ההקפות השניות השנה בשל שלל טיעונים אמוציונאליים כגון בשל הסמיכות ליום האבל שהוכרז ע"י הממשלה, החטופים שעדיין בשבי וכדו'. מיותר לציין כי ליבנו דואב על כל חטוף שנמצא בשבי ואנו כואבים את כאבן הנורא של המשפחות, נושאים תפילות מדי יום ומייחלים לשובם הקרוב בריאים ושלמים, אך האם זו מסקנת הדברים? וממתי דעתם של אנשי תקשורת ואושיות רשת נבונים ככל שיהיו רלוונטית בסוגיות הלכתיות ובמנהגים שהשתרשו בעם ישראל מדורי דורות ובפרט בדיוניים הלכתיים בעלי אוריינטציה ציבורית? לו העלו בכישרונם את השאלה בענווה כתלמיד השואל את רבותיו ניחא, אך האמירה הגורפת הינה ביטוי מובהק לרלטיביזם ילדותי שהשתרש ושנזקו רב.

עקרונותיה של תורה אינם תוצר של חוויה אמוציונאלית פרטית הנתונה לפרשנות חופשית לכל דורש. היכולת לרדת לעומקה של הלכה לבררה וללבנה וממלא להתאימה למצבים משתנים נתונה רק לדורשיה המוסרים את נפשם על תלמודה יומם וליל ולא לעוברי אורח או לצופים מהחוץ, רק אלו המסגלים לעצמם את המבט הרחב הרציני והעמוק כשהם נצבים מול הלכותיה של תורה יכולים לרדת לסוף דעתה. נדמה שיש הטועים לחשוב כי דיון הלכתי כמוהו כשיח פתוח ברשתות החברתיות  החשוף לכל דיכפין ללהג את מחשבותיו, היכולת ליטול חלק בדיון הלכתי רציני, מחייב שנים רבות של יגיעה לאורכה ולרוחבה של תורה ורק אז תהייה משמעות רצינית ולגיטימציה לשאת ולתת בסוגיות ליבה תורניות כראוי, לדאבון הלב נוצר טשטוש מסוכן בין הוגי אמריה של תורה לפובליציסטיות דתית גם בקרב אנשים רציניים שעברו דרך בית המדרש בצעירותם.

מנהגי ההקפות בעם ישראל אינם פולקלור חברתי אלא מנהג הלכתי שהתקבע ושהחל להתעצב עוד בתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה ונחוג בקהילות ישראל לדורותיהם בסגנונות שונים. כבר לפני 600 שנה כאשר היה חשש מביטול שמחתה של תורה וזלזול בנוהג זה הגיב המהרי"ק בחריפות, וכך מובא במשנה ברורה: "גם מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה ע"ש ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים ובעו"ה ביזוי כבוד התורה גרם זה שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש", לדעת פוסקי ההלכה הזילות שהחלה ביחס לקיום מנהגי שמח"ת נבע מהבנה רדודה ושטחית את מהותה ומשמעותה של תורה וממלא את החשיבות לשמוח בסיומה, ולכן היו בהמון כאלה שביקשו לוותר על שמחתה של תורה.

זאת ועוד, נוצרה תודעת כזב שחלחלה לציבור שקיימת קבוצה מאוד מוגדרת שחומלת ונלחמת להשבתם של החטופים ואינה פוסקת מלייצר רגשי אשם ציבוריים אצל עם שלם, בעוד המגמה הלא נסתרת, של חלקם לפחות, היא פוליטית המבקשת לכפות את מדיניותם על עם שלם, ואנשים תמימים מפנימים את רגשי האשם וחשים צורך להוכיח בכל דרך את חמלתם ולפעמים גם בניגוד לאמונתם, זגלייטינג מושלם.

בשולי הדברים אציין, כי מיקוד היתר במחירי המלחמה (הקשים והכואבים!!!), מטשטש את החסד הגדול הנגלה לעינינו מאז אשתקד בהישגים צבאיים כבירים ובפרט בהשבת השפיות ותיקון התודעה הלאומית ביחס להגדרה מי הם אויבנו וההכרח להשמידם מעל פני האדמה, תודעה שדהתה ב-50 שנה האחרונות, וב"ה שהולכת ומבריאה בקרב החברה ישראלית, תוהה אני אם הקולות לבטל את שמחתה של האומה בתורתה אינה מהולה ומושפעת מתפיסה זאת.

סוף דבר, כמובן שראוי לתת מקום בהקפות לתפילה על פצועי המלחמה ולהשבתם של החטופים בשלום, כך שכל קהילה תשלב זאת בהתאם להחלטת רבניה, ראשיה ומנהיגיה וכמובן מתוך קשב עמוק לפעימות הלב הציבוריות.

בברכת חג שמח ובתפילות גדולות ברוח ימים אלו – "אני והו (או כנוסח הירושלמי 'אני והוא') הושיעה נא".

=======

להארות ותגובות: sbenshaya1@gmail.com