חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן בקרבות ברצועת עזה זועק על "הברחות" בסיסי צה"ל מיהודה ושומרון למקומות יותר "בטוחים בארץ".

וכך פתח: "סוף עידן הבריחות. לעולם לא אשכח את היום בו ראיתי, בעיניים כלות, את מחנה בה"ד 4 המיתולוגי בבית אל, מועמס על משאיות ומוברח לעומק הארץ למחנה זיקים "הבטוח" (ע"ע 7.10.23) כי ביהודה שומרון ובנימין, מסוכן ומפחיד. ובכלל, מה יש להם לחפש שם?!

ומאז, אין קץ לבריחות: טירוני התותחנים הוברחו משבי שומרון, לשבטה. טירוני הצנחנים הוברחו ממחנה סנור בצפון השומרון, לשומריה. טירוני גולני הוברחו ממחנה בזק בשומרון לרגבים, "המקום הבטוח" (ע"ע 13.10.24) כי מה יש להם לחפש שם???"

לובר זעק: "ולעולם לא אשכח, ששמעתי שוב, יום אחרי הטבח בנובה, את אותה שאלה, מופנית לרוקדי הפסטיבל ברעים על הגדר. מה היה להם לחפש שם?

ואנחנו מוכרחים לזכור ולשנן יום יום, שהשאלה האיומה: מה הם (היהודונים) עושים כאן ? היא שאלה אנטישמית, גזענית, נאצית.

ושהמרחק בין השאלה: מה הם עושים ביש"ע? לבין השאלה: מה הם עושים בין הנהר לים? לשאלה: למה הם עדיין נושמים את אויר העולם??? אורכו כאורך נסיעה מהגיטו לטרבלינקה.

והשאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מה הם (החוטפים הרוצחים האונסים) עדיין עושים כאן?

ואיך זה שעולם צ'מברלינאי עם מטריה שחורה משחור, מניח למפלצת נאצית כמו אירן להתקיים בעולם? ואיך אנחנו לא תוקפים בחמת זעם, עוד טרם תקפו הם.

לובר כתב בכאב: "כי התברר שוב, בפעם האלף, ואתמול בדמם היקר של טירוני גולני, ברגבים. שהבריחות שלנו הם התקווה של האויב. והאחזותנו בקרקע היא הייאוש של האויב.

ודווקא, חגיגת החיים בכל מקום, בגבעות השומרון, ברעים, ברגבים, בקריית שמונה. ובמטולה. היא היא הניצחון".

ולבסוף קרא לשינוי: "והגיע הזמן לצאת מקונספציית הבריחות הנוראה. ובמקום איפוק- תעוזה. ובמקום הכלה- השמדה. ובמקום הרתעה- הכרעה. ובעיקר, במקום נסיגות התיישבות.

ולוואי ונלמד. חגי לובר בעוד יום עצוב של שכול", כך סיכם.