אצל רבים, קפקא הוא יותר מושג מאשר סופר. אנחנו מכירים מצבים קפקאיים ודמויות קפקאיות לעתים הרבה יותר מאשר את סיפוריו של קפקא עצמו. לכן, מתבקש לומר שסיפורם של כתבי היד של קפקא הפכו להיות סיפור קפקאי, שאולי קפקא עצמו לא היה מצליח לספר בצורה כה טובה כמו המציאות.

בספר "המשפט האחרון של קפקא" מאת בנימין באלינט, מסופר לנו סיפורם של כתבי היד של קפקא. הכל מתחיל כאשר קפקא מבקש מחברו הטוב, מקס ברוד, לשרוף את כתביו המוקדמים לאחר מותו. קפקא ידע שהוא עומד למות ממחלת השחפת בגיל צעיר ודאג לומר לברוד מראש מה היה רוצה שיקרה.

ברוד עצמו החליט שלא למלא את צוואתו של ידידו הטוב ושמר על הכתבים שהיו ברשותו. בנוסף לכך, הוא אף לקח, ללא רשות, כתבי יד של קפקא שמצא על שולחנו לאחר מותו. ברוד, שהיה גם סופר ומשורר שפרסם רבות, היה גם אספן כפייתי. כך היו ברשותו מכתבים שהוא וקפקא כתבו זה לזה, טיוטות של קפקא ואפילו פתקים שקפקא שרבט לעצמו במקומות שונים.

את הכל שמר ברוד בביתו וגם בכספות בשווייץ ובישראל. לברוד הייתה עוזרת בשם אסתר הופה, שאליה העביר את כתבי היד למשמורת. לאחר מותו, החלה הופה להציע מספר כתבי יד למכירה, מה שעורר מוסדות שונים, כמו הספרייה הלאומית ומכון הגנזים בגרמניה, להציע לה לקנות את האוסף שברשותה, אך היא סירבה. בצוואתה הורישה אסתר את האוסף לשתי בנותיה, חווה ורות.

(באדיבות: הוצאת מאגנס)

בשלב זה הגיעו כתבי ידו של קפקא לבית המשפט לענייני משפחה בעקבות ערעור על קיום צוואתה של אסתר הופה. הערעור הוגש על ידי הספרייה הלאומית, שטענה כי מקומם של כתבי קפקא הוא בארכיון הספרייה לטובת מחקר ופרסום הדברים. כמו בסיפור קפקאי, המשפט התגלגל משם למחוזי ובהמשך גם לעליון, שפסק את אשר פסק.

באלינט, בכישרון ספרותי מיוחד, מצליח לשזור בפרקי הספר את סיפור חייהם של קפקא וברוד יחד עם תיאור הפרשייה המשפטית. כתיבתו הופכת את הפרשייה המשפטית לחיה ומרתקת, עם הצדדים האנושיים שבה והאנשים הקטנים שבתוכה.

סיפור החיים ששזור בספר מוסיף גם הוא רובד מעניין וחשוב להבנת הרקע וחשיבות כתבי היד, ומדוע התגלגלו לאן שהתגלגלו. זה אינו ספר מתח קליל אלא מעשה שהיה, שבאלינט מצליח להפוך לספר מרתק ומעניין שהקורא ממש מחכה לראות כיצד ייפול דבר בסופו.

"המשפט האחרון של קפקא", בנימין באלינט, 274 עמ', בהוצאת 'מאגנס'.