המפגש בין התקופה של פילוג ושיסוע חוזר וגובר לבין עונת האבלות על החורבן מן הסתם יזמין הרבה דרשות על שנאת חינם, וגם על סיפור קמצא ובר קמצא.

בטח נקרא הרבה על השנאה היוקדת והנקמנית של בר קמצא שהביאה לחורבן הבית, כשכל כותב מצליח לזהות את השנאה הזאת דווקא אצל היריב. אבל אם נדייק בקריאת הסיפור המפורסם הזה, נופתע לגלות שחז"ל לא מאשימים את בר קמצא בחורבן. הם מאשימים מישהו ומשהו אחר.

את האשמה בחורבן מטילים על ר' זכריה בן אבקולס

כשרבי יוחנן אומר " אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (גיטין דף נה עמוד ב), הוא לא מתכוון להאשים לא את ה"שקא דרספק", לא את התרנגול או את התרנגולת, לא את קמצא, שלא עשה מאומה… ולכן גם לא את בר קמצא, למרות שהוא דווקא עשה הרבה מאד. המשמעות הפשוטה של המשפט הפותח של רבי יוחנן היא: "זה סיפור הרקע שממנו התגלגל החורבן".

רבי יוחנן לא מטיל את האחריות המוסרית לחורבן הבית על בר קמצא, אלא על דמות אחרת שמופיעה יותר מאוחר בסיפור: ר' זכריה בן אבקולס. עליו, רבי יוחנן אומר: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". וזו האשמה שחיוני ונחוץ שנתבונן בה השנה ביתר עוז.

מהי אותה ענוותנות שהביאה לחורבן? בשעת משבר, כשהמנהיגות הייתה חייבת לקבל החלטה בתוך מציאות בלתי אפשרית, ר' זכריה עמד וביטל כל הצעה לפתרון, מחשש של "מה יאמרו". חששו המוגזם שמעשה מסוים יתפרש באופן לא נכון על ידי הציבור, גרם לקיפאון מוחלט בשעת חירום שדרשה הכרעה.

כשלא מחליטים בגלל "מה יאמרו"

אפשר לזהות ענוותנות כזאת אצל הממשלה והעומד בראשה, שלא מכריע בשאלות גורליות מחשש של "מה יאמרו" – מה יאמרו האמריקאים מצד אחד, ומה יאמרו השותפים הקואליציוניים מצד שני. אבל נעשה לעצמנו חיים קלים מדי אם לא נשכיל לזהות את הענוותנות הזאת גם אצלנו. הציבור הגדול בתוך המחנה הלאומי והאמוני שמבין שבשלב הזה, אחרי תשעה חודשים, כשיש עדיין עשרות אלפי מפונים והגולן שומם, כשיש עדיין 120 חטופים וחטופות בעזה, כשחמאס עדיין מצליח לפעול ולחזור לכל מקום שטיהרנו אותו ממנו – כנראה הממשלה הזאת איננה מסוגלת להביא אותנו אל "הנצחון המוחלט".

ולכן, הדבר הנכון והנדרש הוא להחזיר את המנדט לעם ולתת לו להביע אמון מחדש במנהיגיו. הרבה מגיעים למסקנה הזו, אבל פוחדים לפעול, בין היתר מחשש של "מה יאמרו". יאמרו שאנחנו קלפניסטים, יאמרו שאנחנו שמאל. ויותר מזה- כמו שר' זכריה לא רצה ליצור מראית עין של לגיטימציה למעשה פסול – "יאמרו בעלי מומין קרבין למזבח" – כך היום לא רוצים לתת מראית עין של הכשר למעשים פסולים של מחאה ושיבוש.

ענוותנות כשלעצמה היא מידה טובה, אפילו נעלה. אבל יש גם רגעים שהיא מביאה עלינו חורבן. האם אנחנו נמצאים ברגע כזה? ר' יוחנן פותח את דרשתו בציטוט הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". וזה מעניין, כי כרגע אמרנו שהוא טוען שהפחד של ר' זכריה הוא זה שהביא עלינו חורבן. אולי, כדבריו המפורסמים של הנשיא האמריקני רוזוולט, אנחנו אמורים לפחד עוד יותר מהפחד הזה עצמו.

אשרינו אם נדע לפחד מהפחד שמקפיא אותנו, להתגבר על ה"מה יאמרו", ולעשות באומץ את המעשה הנדרש בעת הזו, כדי להציל את ביתנו. אחרת, יכול להיות שבבוא מועד, ההיסטוריה תשפוט את הענוותנות שלנו כאחד הגורמים העיקריים לחורבן.

==

הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.