שבועות ספורים אחרי שחולל סערה כשסיפר בגאווה שהוא שולח את בנו לימי הולדת עם עוגה ביתית נטולת סוכר מעובד, השחקן ידין גלמן שוב מצליח להרים גבות. בראיון ל"פנאי פלוס" הוא שיתף בגאווה כי בנו בן השנתיים לא נחשף למסכים כלל.
בתור אמא לילד בן שנתיים, אני אומרת בגלוי: הבחירות שלו טובות, בריאות ואפילו מוערכות. הלוואי על כולנו. הבעיה שלי היא ממש לא עם הבחירות של ידין – הבעיה היא עם הטון, עם תעודת ההצטיינות שהוא מעניק לעצמו, ובעיקר עם השאלה שלא נעים לשאול: כמה רחוק אפשר ללכת עם פוריטניות הורית, ומה המחיר שמשלמים בדרך?
20 דקות של "רחוב סומסום" הן לא פשע נגד האנושות
אין ספק, כולנו מכירים את המחקרים. זה הדבר הכי בריא ונכון – לדחות את החשיפה למסכים המהפנטים האלו לשלב מאוחר ככל הניתן. ילדים בהחלט יכולים, ואמורים, ללמוד להעסיק את עצמם במשחקים ובדמיון.
אבל בואו נדבר תכלס, מה קורה בחיים האמיתיים? האם חשיפה של 20 דקות או חצי שעה לפרק של "רחוב סומסום" – בזמן שאני, אמא שלו, מנסה לבשל ארוחת ערב, לשטוף כלים או פשוט לנשום לרגע – היא באמת אסון כזה גדול? המסך הוא לפעמים פתרון קסם נקודתי והכרחי לשפיות של הבית. כשההורות הופכת למלחמה יומיומית שבה אסור "להקריב" אף עקרון, מי שנשחק בסוף אלו ההורים.
בין מניעת ממתקים בבית לבין בידוד חברתי ביום הולדת
ובאשר לסוכר המעובד? מודה באשמה, אני חוטאת בזה. אבל גם כאן, יש הבדל תהומי בין לא להחזיק הררי ממתקים בארונות המטבח, לבין לשלוח ילד למסיבת יום הולדת בגן עם קופסת פלסטיק ועוגה נפרדת משל כולם. בעיניי, זה כבר עובר את גבול המוגזם והופך למסר חריג.
אני מבינה את הדאגה העמוקה לבריאות הגוף, אבל בריאות היא גם עניין מנטלי וחברתי. חשיפה מבוקרת לסוכר בגיל צעיר היא לא רעל קטלני. לפעמים, משהו מתוק קטן יכול לתת זריקת אנרגיה כשהילד עייף, ובסופו של דבר – זה חלק מחוויית הילדות ומהשתלבות חברתית נורמלית.
ידין, אתה צודק בגדול. העקרונות שלך מדהימים והלוואי שלכולנו היה את האורך רוח ליישם אותם במאה אחוז. אבל בחיים, כמו בחיים, שביל הזהב נמצא איפשהו באמצע. מותר לשחרר, מותר לא להגזים, ומותר לזכור שגם הורות ב-80% הצלחה היא הורות מצוינת.
עכשיו אפשר לשלוט על הילד ביד רמה. השאלה היא אם שיגדל הוא הילד שיהפוך לנער ימשיך בקו הזה? לפעמים מניעה הופכת לסקרנות...