כשהלכה וחוק מתנגשים, או כשחזן שותה ביום הכיפורים
מה הקשר בין הרב פירון ובין נשות הכותל? ולמה אלה שמייצגים את התורה הם חילונים ליברליים, ואילו סתיו שפיר מתנהגת כקנאית דתית. מי באמת מאמין?
מעשה ברופא שבדק פציינט מכובד וקבע שהפציינט סובל משפעת החזירים. נפתחה שערוריה רבתי. התקשורת געשה ורעשה: כיצד הרופא הזה מרשה לעצמו?
לימים ביקש הרופא להתקדם בתפקידו. הרופא התחרה על תפקיד חשוב מול מתמודד אחר. אשת תקשורת חשובה המקורבת למתמודד האחר נזכרה בדיאגנוזה ההיא של הרופא, והכריזה שהיא לא תסכים שרופא כה חשוך יתקדם לתפקיד כ"כ אחראי.
הרופא התנצל וטען שהדיאגנוזה איננה מייצגת את דעתו האישית אלא רק את הרפואה.
כשהרופא ראה שזה לא מספיק הוא הוציא הודעה שניה: אני חוזר בי מהדיאגנוזה.
או אז נרגעה המערכת הפוליטית. הפציינט הפסיק לקבל חיסונים, ודרכו של הרופא אל הקידום נפתחה.
מה באמת קרה שם
טוב, המקרה הזה לא קרה בדיוק כך. למעשה, זה היה רב שפסק הלכה, והיום, כאשר הוא רוצה את תיק החינוך, אשתו של בכיר בליכוד מחייבת אותו לחזור בו מפסק הלכה שלו ולטעון ש"זה לא אני, זו ההלכה".
אבל למה חושבת אותה אשת תקשורת, שרב צריך לייצר פסקי הלכה לפי השקפת עולמה? ולמה הרב לא יכול להעמיד אותה במקומה ולומר שלא הוא קובע את ההלכה?
למה הרופא לא צריך להתמודד עם האשמות כאלה? מה בינו לבין הרב?
החזן השותה
עוד מעשה, שאכן היה (לא בארץ).
קהילה יהודית אי שם בעולם, גילתה לפתע שהחזן המכובד המועסק על ידה, נוהג לשתות כוס תה ביום הכפורים לפני מוסף.
הקהילה, כמובן, פיטרה את החזן.
החזן עתר לבית הדין לעבודה. סיפר לבית הדין מה תפקידו ומה הוא צריך לעשות באותו יום בבית הכנסת, ובית הדין קבע שכוס תה היא דרישה בהחלט סבירה ממי שנדרש ממנו לשיר כ"כ הרבה שירים. לכן הוא קבע שהפיטורין לא מוצדקים.
מה הקשר בין הסיפורים האלה, ומה בינם לבין נשות הכותל
המאפיין המרכזי ביותר של מעשה דתי, הוא ההכרה בכך שיש אלהים, והוא ציווה עלי לעשות את המעשה שאותו אני עושה.
אני עושה את מה שאני עושה לא מפני שזה מה שמתחשק לי לעשות. השאלה מה דעתי לא חשובה, השאלה היא מה צוה אלהים.
הבעיה מתחילה כאשר בא אדם שמבחינתו אלהים לא קיים, ומנסה להביע דעה בעניין דתי.
ובאמת, איך יכול שופט גוי להבין שהחזן אמור לייצג את הקהילה לפני הקב"ה ולהתחנן ולבקש ממנו לכפר על עוונותיהם של שולחיו? מבחינת בית הדין החזן בא בשביל לשיר ולקבל כסף.
איך יכולה אשת תקשורת שלא מאמינה באלהים, להבין שתפקידו של הרב לפתוח ספרים וללמוד מהם מה ההלכה?
ואיך יכולות חברות כנסת שמבחינתן איך אלהים, להתעטף בטלית ולעמוד לפני אלהים בתפלה?
לפני מי בכלל הן עמדו?
התשובה פשוטה: גם סתיו שפיר ותמר זנדברג, גם ג'ודי שלום ניר מוזס, וגם בית המשפט לעבודה, לא מבינים בכלל מה זה תפלה ומה זה אלהים. מבחינתם, זכותו של כל אדם להתנדנד להנאתו ולשיר להנאתו איך שבא לו. זוהי תשוקה אנושית ותו לא.
חופש הדת שבשמו הן מדברות, נובע מאי הבנה מהי דת. או מזלזול בדת. לדידם, אלהים לא קיים וממילא לא צוה דבר. האלהים האמתי הוא האדם ורצונותיו. לכן לא מעניין אותן אם יש איזו הלכה שכתוב בה איך להתפלל ואיך לא.
ענת הופמן אמרה הבוקר: "בכל דור ודור חייב אדם לשחרר את הכותל מחדש. אנו מחויבות לתקווה שהכותל המערבי ישמש גשר המחבר בין כל זרמי היהדות ויהיה מקום המסמל פלורליזם דתי שבו כל יהודי באשר הוא, יוכל להרגיש שייך". כל יהודי יעשה מה שנראה לו, אבל איפה אלהים בסיפור הזה?
בימים ההם אין אלהים בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. הבנתי, בסדר, אבל למה אתם קוראים לזה דת?
לא טעות בהבנה
האם אני מתיימר לטעון שכל אלה שנמנו לעיל טעו ולא הבינו מהי דת? הן לא הבינו שבבית הכנסת מושל אלהים, שלא כבעולם החול?
ודאי שלא. חלוקת עבודה כזאת, שלפיה מקבל אלהים את בית הכנסת וראש הממשלה (או נשיא בית המשפט העליון) את הרחוב, איננה יכולה להתיישב על לבו של אדם מאמין.
מי שמאמין שיש אלהים והוא מושל בעולמו, לא יוכל לסגור אותו בבית הכנסת. הוא לא יוכל לקבל שבבית הכנסת יש חופש דת ואיש הישר בעיניו יעשה. באותה מדה, הוא לא יוכל לקבל שבמדינה ישלוט אחר מלבד אלהים.
אם יבוא אדם להרים את ידו ולעשות מעשה עוולה נגד צווי אלהים, העובדה שהאדם הזה הוא נציג רשמי של המדינה – אינה מעלה ואינה מורידה, המרים ידו נגד אלהים הוא פושע.
באותה מדה, אותן נשים שלא מאמינות באלהים לא יכולות לקבל שבבית הכנסת ימשול גורם אחר מלבד בית המשפט. בעיניהן, אלהים באמת לא קיים, גם לא בבית הכנסת.
השבוע התעמתו ברדיו משה פייגלין וסתיו שפיר. פייגלין ייצג גישה חילונית, שלפיה איש יעבוד את אלהיו כרצונו. הוא אמר שהוא יתמוך בזכותן של נשות הכותל להתפלל כהבנתן, ואמר שהוא לא מתנה זאת בשום תנאי. מאידך, הוא מתח ביקורת חריפה על כך שסתיו שפיר מתנה את חופש היהודים להתפלל בהר הבית בכך שיושג הסכם עם הערבים. לדברי פייגלין, את חופש הדת אי אפשר להתנות ביישום השקפת עולם כזו או אחרת.לעומתו, סתיו שפיר הציגה גישה של אדם מאמין, שמבחינתו אמונתו היא האמת האחת והיחידה שאין בלתה. לכן היא לא מוכנה לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית עד שיושג הסכם עם הערבים. לעומת זאת, היא תומכת בזכותן של נשות הכותל להתפלל בטלית ברחבת הכותל. אע"פ שכשלעצמה – אין אלהים. אין אלהים אבל להתפלל זה סבבה, וזכותו של כל אדם לקבל את סבבתו כרצונו.
פייגלין משוה בין המאבק על תפלת יהודים בהר הבית לבין המאבק של נשות הכותל. לא נראה שיש מקום להשוואה. מי שרוצה להתפלל בהר הבית עושה זאת מתוך אמונה. מאבקו הוא חלק מתפישת עולם כוללת האומרת שצריך לקיים את מצוות ה', ה' הוא בעליו של העולם ולכן צריך לעשות את רצון ה' ומצוותיו.
גם המאבק של סתיו שפיר, כמו שהיא הציגה אותו, הוא מאבק שעל פיו יש אמת אחת אובייקטיבית ואבסולוטית, שאותה צריך לקיים. פייגלין, לעמת זאת, מציג מין תפישה שעל פיה אין אמת אחת מוחלטת, ולכל אחד יש זכות לנהוג כפי שבא לו. זוהי גישה חילונית פוסט-מודרניסטית, שאומרת שהתפלה אינה חובתו של האדם כלפי אלהיו אלא זכות טבעית של המתפלל לעשות מה
שבא לו.
אז בבתי הכנסת ינהגו לפי ההלכה?
אי אפשר להפריד בין בית הכנסת לבין הרחוב, פשוט מפני שלתורה יש מה להגיד גם על הרחוב, והאידאולוגיה החילונית פורשת את רשתה גם על המקומות האלה. כמו ששופט גוי לא יכול להבין מה הקשר בין שתיית תה לבין חזנות, כך עבדי האלהים החילוני לא יכולים להבין שיש הבדל בין יהודי לגוי לגבי מכירת בית, ולגבי נושאים רבים אחרים. גם אנשים הפעילים למניעת נישואי תערובת לא זוכים להבנה מצד עבדי האלהים החילוני, וכן מקרים רבים נוספים.
כי מי שמאמין בדעותיו, לא יבטל אותן מפני שהן לא מוצאות חן בעיני מישהו אחר.
החילונים אכן אינם מבטלים את דעותיהם, הם מאמינים אמיתיים, אבל יש מישהו שכבר הודיע שהוא חזר בו מהפסק שפסק לפני כמה שנים.
נמצאנו למדים שהמאבק המתנהל כאן אינו מאבק על השאלה האם יש אלהים בבית הכנסת, או בכותל, או בהר הבית. זהו מאבק על כל הקופה. מאבק של אנשים מאמינים. מי שמאמין שאלהים שולט בעולם – מאמין זאת גם ברחוב. מי שמאמין שאין אלהים – יכפה את אמונתו הנ"ל גם על בית הכנסת ועל רחבת הכותל.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו