הרב שרלו בביקורת על דוד גרוסמן: "מהלך של פילוג וקרע"

הרב שרלו בביקורת על דוד גרוסמן: "מהלך של פילוג וקרע"

הרב יובל שרלו בביקורת על נאומו של הסופר וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן אמש בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני "לא היית מקבל נאום כזה כאשר הוא מביע את העמדות הפוליטיות המנוגדות בשום טקס זיכרון ושותפות לאומית רחבה"

author-image
הרב שרלו על דוד גרוסמן: "מהלך של פילוג וקרע"
  (צילום: צהר, יוסי זמיר/פלאש90)

ראש ישיבת אורות שאול, הרב יובל שרלו מפרסם מכתב פומבי ובו ביקורת על נאומו של חתן פרס ישראל דוד גרוסמן, שניצל את נאומו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי כדי להתבייש במעשי הממשלה ולהגיד כי הוא חש כי ישראל בשבילו היא "פחות בית".

בטור ארוך שפרסם הרב שרלו בדף הפייסבוק שלו, הוא פונה לגרוסמן ואחרי השתתפות בצערו המשותף ביום הזיכרון הוא כותב לו בין השאר:

"יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא גם, לא רק, יום ציבורי וכללי. נהגת כאן כ"נטורי קרתא" שכופרים בחובה להיות חלק מהכרעה ציבורית כללית על אופיו של יום. ניתן היה לפתור את האחיזה הכפולה הזו בטיעון כי אפשר להיות "גם וגם", אולם בשעה שמהלך אחד של שותפות בכאב דורך ודורס (גם אם אתה סובר שבטעות) את הרוב המוחלט שהכריע כי יום זה הוא יום הזיכרון של חללי צה"ל – אתה עושה מעשה שאינו ראוי. לא זו בלבד, אלא שאתה מציג עמדת אחרים כהתמסרות לשנאה, לזעם, לרצון לנקום. זה מעשה לא הגון כיוון שרוב מוחלט של אלה שהתנגדו לדבריך לא עשו זאת מההתמסרות הפגומה הזו. הם עשו זאת מכאב. גדול. כשלך. והם לא מוצאים מקום כלשהו לשתף בכאב הכפול – האישי והלאומי – את אלה שהם חלק מגורמי הכאב הזה."

הפכת את דבריך לנאום כיכרות פוליטי

ביחס לתוכן דבריו של גרוסמן, אמר הרב שרלו: "הפכת את דבריך לנאום כיכרות פוליטי. זהו היום שבו הכרעת לדבר על פגמיה של מדינת ישראל לדעתך, כחלק מיום זיכרון כללי לכלל חיילי צה"ל. אמנם, אין חוק נגד זה. זה לגיטימי. אבל לדבר על כך ביום הכואב הזה – זה לא חלק מיום זיכרון לאומי. להפך, זה מהלך של פילוג וקרע, שאתה כואב כשהוא מופנה אליך, אבל אינך רואה את דבשת עצמך. לא היית מקבל נאום כזה כאשר הוא מביע את העמדות הפוליטיות המנוגדות בשום טקס זיכרון ושותפות לאומית רחבה."

"לא זו בלבד, אלא שאתה דיברת על מדינת ישראל המקפחת ומפלה, ללא התייחסות ליום הזיכרון בו אנו מציינים את כל אלה שנהרגו ונרצחו בגלל אטימות האויבים המבקשים להשמיד אותנו, ובנוכחות משווה ומקבילה של השותפים מהצד השני של הגבול – הדבר מזמן הפך מיום זיכרון וכאב, למהלך מנוגד לו באופן מוחלט."

את דבריו סיים הרב שרלו במילים: "חבל שהחלטת לעשות זאת ביום הזיכרון. אני מקווה כי תבחן את המהלך הזה מחדש, ותמצא הן את הדרך לבטא את עולמך הפוליטי והערכי, הן את הכאב האישי והשותפות עם כל הנפגעים שאינם חלק ממעגל הטרור והפשע מכל הצדדים, והן ביום זיכרון כלל ישראלי שהציבור עיצב את אופיו באופן לאומי מאחד, כדי שנוכל כולנו להיות שותפים עמוקים בכאבם של כל מרכיבי החברה הישראלית המיוחדת, בלי להכניס את הדיון הפוליטי לתוכו."

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
16 תגובות - 15 דיונים מיין לפי
1
כל מילה בסלע
like1 | 18-04-2018 13:46
ולגרוסמן = טוב לדבר, אבל מוטב לשתוק מאשר לדבר יותר מדי.
2
כפיים.אני מצדיע לרב שרלו
אייל | 18-04-2018 13:57
כל הכבוד לרב שרלו
"כפיים" - סימן היכר מובהק של מירי רגב
יונתן | 21-04-2018 12:23
הפלגנית בהא' הידיעה.
3
גרוסמן
איציק | 18-04-2018 14:03
אכן נאום מפלג ושיקרי.בה במידה אגיד כי מלחמת יוכ היתה תחת שלטון השמאל היתה מיותרת מאחר וסעדת הציע הסכם שהממשלה דחתה.נהרגו אלפים לשווא.
4
אין טעם בתגובה לאנשים שמרוממים נפשות אפלות של רוצחים
אופיר | 18-04-2018 14:50
גרוסמן חש כמו אבות שכולים רבים שיוכל לכפר מות בנו על ידי חנופה לאוייבים. זה קורה רבות. גם עזר וייצמן חש כך לאחר מות בנו. חבר שהשכול מעביר אנשים על דעתם.
5
כמה עצוב שאדם מוכשר כגרוסמן נפל למלכודת הדמגוגיה השיקרית בדברו על צלים היורים במפגינים תמימים...פשוט עלוב ושפל...אבל אין לשפוט אדם בצערו ואפילו אם הוא סופר מערך.
א.ר. | 18-04-2018 16:40
בביקורתו נגרר גרוסמן אחר תעמולת השקר ולא טרח לברר את העובדות...הכך יעשה מי שמקבל את פרס ישראל....בהתנהגותו זו מבזה ד.גרוסמן את הפרס וזורע פילוג באומה המיוסרת...חרפה לאיש ולכולנו
6
יובל שרלו טועה כבר בתחילת דבריו ולכן דבריו אינם רלבנטיים כלל
חיים | 18-04-2018 18:10
מי שם את רב שרלו לקבוע מה התוכן של יום הזכרון? מר שרלו ייתכבד ויילך לציין על פי ראות עיניו את יום הזיכרון. ומר גרוסמן יעשה על פי דרכיו. מה הבעיה כאן? אדוני שרלו הנכבד: אין כאן פילוג כלל יש כאן שבטים שרואים את הדברים אחרת. כל התענות האחרות תלויות בכביכול הקונצנזוס שאתה מתיימר לייצג. אדוני אין קונצנזוס. מאוד פשוט. כל הכבוד לאנשים שעושים אחרת על מנת לקרב לבבות של שני העמים זה מותר בכל יום כולל ביום הזכרון. חג שמח גם לאלו שעושים את זה אחרת
7
שרלו והציבור שלו לא מבינים שהידברות דורשת עבודה מתמדת 365 ימים בשנה
חיים | 18-04-2018 18:20
ויום הזיכרון הוא היום שכל צד מוותר על חלק מהארוחה שלו למען הידברות. פיקוח נפש חברים כל יום כל השנה . שרלו יושב בבית הסורגים ומאמין שדרכו היא האמת האבסולוטית. למה לא מבקר את החוליגנים שהיו בחוץ ודרשו להרוג את הנוכחים. אין קונצנסוס לשום דבר וגם לא יהיה. יש כאן שבטים שיעשו על פי אמונתם.
8
דויד גרוסמן - אדם שמבייש את שמו הפרטי - והמבין יבין.
אוראור | 18-04-2018 18:53
אין עוד מה להוסיף!
9
צעד ראשון בכיוון הנכון
אבי | 18-04-2018 19:16
הצעד הנוסף הוא להוקיע את האיש ולשלול ממנו את פרס ישראל. אבל לצערנו יש לנו אדם מוג לב בראש הבית.
10
דרך לראות את הדברים קצת אחרת- נכתב לפני 12 שנה לאחר נפילת אורי גרוסמן
אחות שכולה | 18-04-2018 19:21
אמיר כוכבי קצין שריון במיל'. טור אישי / אמיר כוכבי (יום שישי, 24/11/2006 שעה 10:14) אני תמיד בא אליך, גיל, כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו. כאן, בחלקת האדמה מהיפות בארץ, אני מרשה לעצמי לשבת איתך ולשתוק. קצת מצחיק שהחלקה הזאת בפאתי היישוב נטף, שמשקיפה על הרי ירושלים והעמקים החיים שביניהם, מוקדשת דווקא למתים. מצד שני, גיל, תמיד ידעת להתקמבן. הקפה על הגזייה, כמו שבטח שמת לב, ואני יושב ומעשן סיגריות ברצף. אני מעשן בשביל שנינו כבר הרבה מאוד זמן. הפעם באתי קצת לשתוק. תקופה קשה עוברת עלינו במדינת ישראל, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה. אתמול קברנו ארבעה חברים מהחטיבה. יש מלחמה ואנשים נפגעים בה כל יום. השבוע היה תורה של ''עקבות הברזל'' להשלים את מכסת השכול, ולא בפעם הראשונה מאז שהתחילה המלחמה. השמועות רצו מהר. טלפונים לחמ''ל ולחברים שעדיין משרתים אימתו את השמועה הקשה: איבדנו ארבעה ילדים־לוחמים. ''בחרתי'' שתי הלוויות מתוך הארבע, ונסעתי מהמילואים קודם כל ללוות את בניה. אתה זוכר את בניה, גיל? צעיר, כיפה סרוגה, מופנם, שקט, רציני, אמין. מסוג האנשים שבסוציומטרי יקבלו ניקוד מקסימלי בסעיף ''מוכנות ללכת איתו למלחמה''. הלוויה זה אף פעם לא סיפור פשוט. בבית הקברות בקרני שומרון, בין גבעות חשופות וכיפות סרוגות, בין בנות אולפנה ושריונרים מאובקים על סרבלים, מכה בי בפעם הראשונה ביום זה ההבנה של המשפט ''האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו''. כל כך קל פתאום להבין את בניה, שאף פעם לא דיבר יותר מדי אלא עשה בשתיקה נחושה. משם נסעתי לבית העלמין בירושלים ללוות את אורי גרוסמן. אורי, אח של יונתן שהיה איתנו בצבא, המשיך בדרכו והגיע לגדוד ''שלח''. בקרב הספציפי הזה לא הוא ולא בניה היו ''אמורים'' להיות. אבל משהו דחף אותם כן להיות שם. היו סיפורים של החברים על נער שמייצג את כל מה שיפה בצבריות הירושלמית, השורשית, המחוברת עמוק למקום ואנשים. נער רודף שלום ודעתן. כאן, בפעם השנייה באותו יום, הסתכלתי סביב, ראיתי את ההורים, את האח והאחות וחשבתי על האדם כתבנית נוף מולדתו. בהלוויה של בניה, גיל, דיברו על בניין הארץ כמורשתו של בניה. בלוויה של אורי דיברו על הידברות עם השכנים שלנו כתנאי להמשך קיומנו. אצל בניה דיבר אפי איתם על המשך ההתיישבות בשטחים. בהלוויה של אורי דיבר יונתן, האח, על המחיר שאנחנו משלמים בחברה הישראלית. בשתי ההלוויות דיברו על ציונות, ואני חשבתי לעצמי שאולי בניה ואורי לא היו בוחרים לדבר על המובן מאליו. מובן מאליו, אני אומר, כי שני הילדים האלה (אני מזכיר רק את שניהם אבל מתייחס גם לחבריהם לצוות) ייצגו את הציונות במעשיהם. כשהגיע הזמן להוכיח הם לא התלבטו. מרגע ההתנדבות למשימה לא היו שם ילד שגדל בשמאל הישראלי וילד שגדל בציונות הדתית. הם קיבלו אחד את השני כמו משלימים אחד את השני. היו בהם תחושת האחדות ושיתוף הגורל, שכל כך חסרות לנו פה ביומיום, והם לא עצרו לרגע לחשוב על זה. בדרך חזרה עמדתי מול קיר השמות בלטרון. עצירה בדרך הביתה אחרי יום מר וכואב. הזדמנות לתפוס את כולכם ביחד ולדרוש בשלומכם. שם הבנתי שגם בלוויה הזאת וגם בלוויה ההיא, לא הייתי צריך להרגיש שלא בנוח, או לא במקום. זאת הציונות שלי. זאת אמורה להיות הציונות של כולנו. אין כאן אחד שלא אוהב את המדינה, אנחנו רק רואים אותה קצת אחרת. חייבת להיות דרך אמצע: כזאת שלא תפריד בין בניה לאורי, בין משפחת ריין למשפחת גרוסמן. הם הרי כבר נתנו הכול למדינה, לאדמה, לעם. עכשיו הפילוג הזה מעמיד אותם משפחה מול משפחה. שכול מול שכול. בן מול בן. אני תמיד בא אליך כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו. חזרתי שוב, והנה עברו כמה חודשים. אתמול ציינו בכיכר את יום השנה ליום ששינה את רובנו. דוד נאם בכיכר. מיליוני תגובות תומכות, זועמות, מחבקות, מנאצות, הציפו את אתרי האינטרנט ואת אמצעי התקשורת האחרים. ניסו להסביר לו בצורה רגשית. ניסו להסביר לו בצורה שכלתנית. אמרו לו שהוא לא מבין. אבל אני ישבתי באוטו ושמעתי והבנתי. הוא דיבר בצורה אנושית. יש פה משהו שהוא יותר חשוב מהכול. החיים שלנו. אלה מאיתנו שנשארו. קידוש החיים כמעט שלא מתקיים פה, ואנשים שוכחים שבלי החיים האלה אין לנו פה תכלית. ברגעים כאלה אני מצטער במיוחד שאתה כבר לא פה. האמונה שלך בצדקת הדרך, בחום אנושי, בהבנה וסבלנות וסובלנות. אהבת המולדת שלך -''מה עוד לא נתנו, וניתן'', אהבת המשפחה והסביבה. הרצון לעזור ולהבין את האחר גם אם הוא שונה. זאת הציונות שלך, תבנית נוף מולדתך. זאת הציונות שאני מנסה לאמץ לי בכל הכוח. שקטה, לא מתלהמת, מכוונת מטרה בעלת יעדים וערכים אוניברסליים. כשיגיעו אליך בניה ואורי, תאמץ אותם חזק. תעזור להם להתרגל. אל תתן להם להסתכל למטה. שלא יתחילו לפקפק בצדקת העם ששלח אותם להגן עליו, אך לא ידע לאמץ את מורשתם המשותפת שנוצרה שם, בטנק בחירבת כסיף. שלך, ושלהם, אמיר. סרן גיל בדיחי נהרג ברמאללה ב-‏13.03.02. סרן בניה ריין וסמ''ר אורי גרוסמן נהרגו בחירבת כסיף בלבנון ב-‏13.08.06.
11
שיתבייש רב שמבקר אב שכול
אור | 18-04-2018 19:59
בושה
12
תודה לרב שרלו. דייקת מאד בדברים. יום עצמאות שמח לכולם
אזרחית | 19-04-2018 12:05
צרם לי מאד מאד נאומו של גרוסמן. מה גם שטען את הטענה השקרית שישראל היא מדינת אפרטהייד.
13
תגובתי לדברי הרב שרלו
Raanandu | 21-04-2018 12:10
דברי חכמים בנחת נשמעים, אבל אני מבין היטב את דברי גרוסמן ומדוע בחר לעשות זאת במועד ובמקום זה. אני חושב, שהפכנו למיעוט נרדף ולא נשמע, ובעיקר לא מתייחסים אליו, חמוצים, הכלבים נובחים והשיירה עוברת ועוד. לדעתי, כמו שישעיהו ליבוביץ טבע והשתמש את המונח יהודונאצים על מנת לזעזע את אמות הספים (ולא הצליח) כך, גרוסמן השתמש באירוע ובמעמדו כאב שכול וסופר המקבל את פרס ישראל, כבמה לשאת את דבריו. מתוך כאב אכפתיות ואהבה למדינה.
14
צדקיה
חושש | 22-04-2018 15:57
וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה עָבַר רוּחַ-יְהוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ.
15
רב בדולר
אין כבר כוח | 10-06-2018 18:18
בטח מקבל כסף מהקרן החדשה