ביקורת סרטים: האמן הגדול מכולם• מוגזם אבל מהנה

האמן הגדול מכולם, כותרת הסרט לא משאירה מקום לספק בדבר איכות האמנות של ברנום, כוכב הסרט. אך האם יש בה כדי לתת לנו וודאות כעל איכות הסרט עצמו? לא בטוח-בינתיים, בואו ליהנות מקרקס נהדר

03.01.18 09:35  ט"ז בטבת תשעח
האמן הגדול מכולם• מוגזם אבל מהנה
  בואו ליהנות מקרקס נהדר (צילום: יח"צ)

ביקורת סרטים: האמן הגדול מכולם

לאמנות תפקידים שונים. יש שיעדיפו אותה מבדרת, מאווררת, ממלאת את הזמן, משכיחה צרות וכאבים ויש שיעדיפו אותה נוקבת, חושפת, צועקת ואף בועטת, בעדינות או שלא, בבטן הרכה של הצופים בה.

אמנות לשם הבידור פונה, בדרך כלל, לציבור הרחב ולכן נוטה להשתמש באמצעים נמוכים יותר על מנת לגעת בכמה שיותר קצוות אנושיים. אך לא תמיד. לפעמים אמנות המונים דווקא משתמשת, באופן מופרז ומוגזם, באמצעים אסתטיים מרהיבים, בקול, בשירה, בריקוד ובתמונה מלאת צבעים ואורות שוודאי יצליחו לגעת בכמה שיותר אנשים אך יסתכנו ברדידות, כי עומס צבעים זה בלגן. ועומס צבעים עלול להיות לעוס ולא מעניין. אבל עדיין, מושך. כמו קליפ של סטטיק ובן-אל למשל.

האמן הגדול מכולם

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

האמן הגדול מכולם נוצר בהשראת סיפורו האמתי של פ. טי ברנום. ברנום (בגילומו הנהדר של יו ג'קמן) גדל כנער חסר כל אמצעים אך גדוש חלומות. כשבגר ונהיה לאיש משפחה הוא מחליט ליצור מקום בו יוכל לשעשע קהל גדול דרך אמצעים מפתיעים ומרגשים. וגם, באמצעות דמויות שונות ומשונות: גמד, אישה גדולה עם זקן, לבקנים, ענק אחד, איש מקועקע ועוד.



ברנום אוסף את החבורה הזו ומייצר אתה קרקס מרהיב שמצליח לסחוף אליו את ההמון. אך לצד ההמון הוא גם סוחף אליו ביקורת, הן מהחברה הניו-יורקית הגבוהה שרואה בקרקס שלו משהו נמוך שאינו אמנות והן מצד האנשים הפשוטים בעיר שנבהלים מ"היצורים" איתם הוא עובד ונחושים להוקיע אותו.

סרטים מוזיקליים, או מחזות זמר, תמיד יהיו או-או. או יצירת מופת מרגשת שיש בה סיפור נוגע עם עומק והשירה והכירוגרפיה מוסיפים ומעשירים אותה והופכים אותה לקלאסיקה נצחית, או שמדובר ביצירה מלאת קיטש שהשירה בה מעמיסה על העלילה הרזה ולא מקדמת את הסיפור לשום מקום, קצת כמו תחושה של הופעה, אבל אם נרצה לראות הופעה נלך לראות הופעה. כאן באנו לסרט.

יו ג'קמן מכניס לעולם שכולו קסם (צילום: יחצ)

אני לא בטוח היכן למקם את ה'אמן הגדול מכולם'. מצד אחד, יש כאן סיפור נוגע ודמויות מרגשות ומפתיעות ומצד שני, יש כאן תחושה של יותר מדי. יותר מדי שירים. יותר מדי רגש על מעט מדי דרמה, יותר מדי הופעה. לטובתו של הסרט הזה יש לציין שהעלילה עוסקת בקרקס. זה אולי לב העניין.

הקרקס מסמל את רובד האמנות המשעשע ומרהיב ומוגזם שפונה אל ההמון ומכאן ההצדקה של הסרט כולו להיות קצת כזה. והסרט בהחלט מכניס אותנו לקרקס. כבר בסצנה הראשונה ברנום בעצמו מזמין אותנו לחוות איזה מין רגע מנותק, מתוק וקסום, מזמין אותנו להתפרע אתו בדמיון. ובמציאות. זה אכן עובד.

משחק מעולה לצד עלילה עמוסה (צילום: יחצ)

השירים בסרט, דמויות הקרקס המשונות אך הנוגעות ללב, הצבעים, האור ובעיקר הריקודים, מצליחים לסחוף אותנו. לצד זה, תחושת היותר מדי לא עוזבת. מתחילת הסרט ועד סופו. אפילו עצם הסיפור, העיסוק הלעוס בקבלת האחר והשונה, בנתינת מקום לאנשים שנראים אחרת, הוא ממוצה.

לא שאין לכך ערך, וודאי שיש וכדאי לדבר על זה שוב ושוב. אך אם אתה בא לדבר את אותו מסר ומשתמש באותם כלים ישנים, זה פחות עובד. או אמירה אחרת, או את אותה אמירה ידועה, בכלים קצת שונים. ובשולי הדברים יש לציין לטובה את המשחק. הן של יו ג'קמן בתפקיד ברנום עצמו והן של אשתו, צ'ריטי, בגילומה הנהדר של מישל ווילימאס, עליה דברנו בשבוע שעבר כששיחקה ב'כל הכסף שבעולם'.

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע