תחת כנפי דפנה / ראיון עם יפעת ארליך

כשיפעת ארליך הציעה לכתוב על דפנה מאיר היא לא ידעה מה המפגש עם המילים הללו יחולל בה. ארליך מספרת לראשונה על ההתרחשות הסוערת מאחורי הקלעים ועל הגעגוע לאישה שמעולם לא פגשה

19.03.17 20:20  כ"א באדר תשעז
תחת כנפי דפנה / ראיון עם יפעת ארליך

שום דבר לא הכין את יפעת ארליך, עיתונאית ותיקה וסופרת בהתהוות ("מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" – סיפורה של דפנה מאיר ו"כמה מוכר כמה זר" – רומן היסטורי שעתיד לראות אור בחגים), למהומה שהתרגשה עליה לפני מספר חודשים. התסבוכת פרצה בעקבות החלטה גורלית אחת שקיבל נתן מאיר, בעלה של דפנה, זמן קצר לאחר שנרצחה אשתו בפתח ביתם בעתניאל. החלטתו, שנחשפת לראשונה בכתבה זו, חוללה סערה שהִכְּתָה גלים בלבם של רבים, ועדיין לא שככה לגמרי.

לאחר שנתן הסכים להצעתה של ארליך לכתוב את סיפור חייה של דפנה, הוא קיבל החלטה למסור לה את הסיסמה האישית לתיבת המייל של אשתו המנוחה. בכך למעשה הפקיד בידיה את סודותיהם הכמוסים והגדולים ביותר של אשתו, כמו של נשים רבות אחרות שראו בדפנה משענת בטוחה וראויה להניח עליה את הראש, שק אִגרוף איתן לטובת שחרור תסכולים וכעסים, כרית גדולה ורכה שתספוג את דמעותיהם, וגם, ואולי בעיקר – יועצת מכילה ואוהבת, שתעשה ככל שביכולתה על מנת לסייע בפתרון שאלותיהם בתחום המיניות והפריון.

יפעת ארליך

"נתן הסכים לתת לי את הסיסמה למייל של דפנה רק אחרי שהיה ברור שאין שום סיכוי שבעולם שהוא יצליח למיין בעצמו את הדברים שכתבה", מספרת ארליך לראשונה בגילוי לב על אותם ימים שגרמו לאחר מכן לטלטלה עזה. "מאוד רצינו להוציא את הספר, אך לא היה לו את הפנאי הנפשי והטכני לעשות זאת. אני, מצדי, התחייבתי בפניו שלא אפרסם שוב דבר בלי הרשות שלו, ובלי הרשות של אלו שדפנה כתבה להן. וגם אחרי כל זאת, נכנסתי אל המייל שלה ממש בחיל ורעדה. השתדלתי להתרכז בדואר היוצא, ופחות בנכנס. במה שהיא כתבה לאחרים, ולא במה שכתבו לה. אנשים התכתבו עם דפנה על הדברים הכי אישיים בעולם, וזו הייתה חוויה מאוד לא קלה עבורי.

"למרות כל זאת, כשחברות של דפנה, ולאחר מכן גם כמה בני משפחה, הבינו שאני חופרת בתוך המייל של דפנה – הם מאוד נבהלו, ולא פחות מכך – כעסו על נתן. עברנו תהליך ארוך ומורכב של הרגעת כל המעורבים, ותהליך מחודש ואיטי של בניית האמון. וגם בו, אם נודה על האמת, לא הכול עבר חלק. יש אנשים שעדיין כועסים עליי בגלל הסיפור הזה. אחת מהן היא אחותה הביולוגית של דפנה. וזה כואב לי. ועם זאת, אין לי ספק שהספר הזה לא היה נולד אלמלא האמון שנתן בי נתן כשהפקיד בידיי את המפתחות למילותיה של דפנה".

דפנה מאיר הי"ד

ארליך הגיעה לראשונה לביתם של משפחת מאיר על תקן עיתונאית של "ידיעות אחרונות" שנשלחה לכתוב את רשמיה מהשבעה וגם לשוחח עם בני המשפחה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנשלחה לבית אבלים. "הגעתי לבית משפחת מאיר ככתבת לענייני מתנחלים מתים", היא יורה בסגנונה הישיר והמוכר. "התחלתי עם רוזנפלד, המשכתי לצערי עם משפחות אחרות, ובתוך זה הגעתי למשפחת מאיר. עם הזמן ניסחתי לעצמי כללים מיוחדים לכתבות מתוך בתי אבלים. הכללים הללו אולי לא מקובלים בקרב כלל העיתונאים, אבל לי הם  חשובים. למשל, אין מצב שאדפוק על הדלת בלי לברר מראש אם המשפחה מסכימה. אז דבר ראשון אני מבקשת, ואחר כך גם בתוך הבית, אני שואלת מה הגבולות בתוך הרשות שנתנה. ותמיד תמיד, בסוף העבודה, אני מראה להם את הכתבה ומשנה אם יש דברים מהותיים.

"בכל אופן, אמרו לי שאת משפחת מאיר אפשר לבוא לנחם, אבל המצלמות נשארות בחוץ. המסר שהועבר היה בסגנון: 'את יכולה לצטט אותם, את יכולה לעשות כתבה, אבל את צריכה להשתלב בשבעה. זו לא מסיבת עיתונאים'. אני זוכרת את עצמי עומדת מול הדלת הבוהקת, שדפנה צבעה רק כמה ימים לפני כן כשעשתה בתזזיתיות אופיינית ריסטארט לכל הבית, וכבר הכניסה עצמה הייתה לי מאוד קשה. בכל אופן, התיישבתי במהירות באזור של נתן, שסיפר לכל הנוכחים על דפנה, ואני זוכרת שכל מי שהיה סביבי פשוט התפקע מצחוק, צחוק שהתחלף לא פעם בבכי מתפרץ".

ארליך עם הספר שכתבה על דפנה

לאחר ששהתה זמן מה בטבעת האנושית המרותקת שהקיפה את נתן והיטלטלה בין כאב לצחוק, היא החלה לתור בעיניה אחר רננה, בִּתם הבכורה של נתן ודפנה, שהייתה באותם ימים הסיפור העיתונאי החם. רננה, לרוע מזלה, שהתה בבית באותו בוקר נורא, וגם מסיבה זו התבלטה כיעד עיתונאי מסקרן וחם. "באיזשהו שלב אמרתי לנתן שאני עיתונאית, ושאלתי אותו אם אוכל לדבר עם רננה. הוא מאוד העריך את זה שאני שואלת, כי מצד האמת יכולתי פשוט לשבת לידה, טבעית כמו אישה עם כיסוי ראש וחצאית בשבעה בהתנחלות, להאזין למתרחש ולקחת מה שבא לי.

"אחרי הבקשה שלי והסכמתה של רננה, יצא שרננה ואני ירדנו למטה, לחדר שלה, ושוחחנו. רק שתינו. זה היה הישג עיתונאי גדול בשעתו. ועם כל זאת, את ההישגים העיתונאיים שלי הייתי רוצה להביא ממקומות אחרים. יומיים אחר כך, כשלקחתי לידי את המוסף לשבת של ידיעות אחרונות, נהיה לי שחור בעיניים. הפנים של רננה, עם המבט הכואב, היו מרוחות על כל השער. ממש לא היה לי קל עם זה, מפני שמדובר בנערה צעירה שזה עתה חרב עליה עולמה. זה היה נראה לי כמו פורנוגרפיה של המוות, ואף הערתי על כך לעורך. בכל מה שקשור לטקסט עצמו ולתמונות בכתבה עצמה, יש לי שליטה  עוד לפני הפרסום, אך על מה שיתפרסם בשער – לא. לשמחתי, בסופו של דבר, גם רננה לא התרגשה מזה".

נתן ודפנה מאיר

"גם אני יודעת להתנחל"

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת האחריות שלו. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך? ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר. יש הרבה תחנות יציאה מהרפש. לא אחת ולא שתיים. המון". (דפנה מאיר, מתוך הספר-  "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר?").

אחד החסרונות הבולטים של מי שעוסק בעיתונות הוא היחלשות איטית, אך כמעט הכרחית וודאית, של "בלוטות הרגש". החיפוש אחר המרגש, המיוחד והמסעיר, "הסיפור הבא", האחד שיעבור בדילוג קל את סף הרעש הלבן, כמו גם ההימצאות התכופה בזירות פשע ורשע, וירטואליות וגשמיות, גורמים לערפול ולא אחת גם לקהות חושים. חרף כל זאת, ולמרות הביקורים התכופים שעשתה יפעת בקרב משפחות שמלאך המוות פקד את ביתן, הסיפור של דפנה נכנס לה ללב וסירב להרפות. כל ניסיונותיה להשתחרר ממנו עלו בתוהו.

"אני חושבת שבני אדם בכלל, ועיתונאים בפרט, צריכים לדעת לשחרר", אומרת ארליך. "ואכן, עיתונאים בדרך כלל ממשיכים הלאה ועוברים לסיפור הבא, אבל דפנה לא יצאה לי מהלב. מהר מאוד התחלתי לדבר איתה בתוכי, ואני זוכרת שממש אמרתי לה: 'תשחררי אותי כבר, יא מתנחלת אחת. תלמדי לשחרר'. ועובר שבוע, ועוד שבוע, והיא עדיין לא יוצאת לי מהראש ומהלב. ואז, ממש בנקודה הזו אמרתי לעצמי – טוב, זה כנראה סימן לכך שאני חייבת לכתוב את הסיפור שלה. להביא אותה, את דפנה, איך שהיא הייתה, לכמה שיותר אנשים. היא לא הרפתה, ואמרתי לה, בשיחות בינינו שהתקיימו בתוכי – את לא מכירה אותי. גם אני יודעת להתנחל".

דפנה עם בתה רננה

את הטלפון הראשון עשתה ארליך לדֹב איכנוַלד, העורך הראשי של "ידיעות ספרים", שהוציאה לאור את הביוגרפיה על דפנה, ואף עתידה להוציא לאור את ספרה השני. "דובי מיד הביע עניין ואחרי השיחה איתו התקשרתי לנתן, שהתחבר לרעיון, ותוך זמן קצר קבענו פגישה של כמה שעות, שהקלטתי את כולה. בשלב ההוא עדיין לא ידעתי איזו עוצמה יש בחומרים שלה. מיד אחרי הפגישה איתו התחלתי לכתוב. הייתי כותבת קצת ושולחת אליו. זה היה ההסכם בינינו. לאחר כמה ימים, אחרי שנבנה בינינו אמון מסוים, הוא נתן לי את הסיסמה למייל שלה, עניין שכאמור עשה לא מעט בלגן. ואז, פשוט צללתי בים האדיר והמטורף שנקרא החיים של דפנה מאיר. או נכון יותר – ההתכתבויות של דפנה עם מאות אנשים. נחשפתי להמון חומרים חזקים בעקבות הצלילה בים הזה, וזה למעשה רוב הספר.

"התחלתי לעבוד על הספר בכל הכוח", מוסיפה ארליך בשצף. "כשהייתי מוצאת מכתב מעניין והייתי צריכה את אישורו של נתן לפרסומו, הייתי שולחת אותו למייל שלי ומשם לנתן, כדי שזה לא ייראה הזוי מדי. זה הרי לא כל כך נעים לקבל מיילים מאשתך המתה. ואז, ביום סגריר אחד, המייל שלה הפסיק לעבוד. פשוט התחרפן לגמרי. התקשרתי לנתן בפאניקה, והוא אמר לי: 'כן, זה קורה לפעמים. פשוט תשלחי ממנה מייל אליי'. ולא הייתי מסוגלת. בסוף שלחתי, והמייל באמת חזר לעבוד".

דפנה כתבה על נושאים מאוד אינטימיים – היו נושאים שהחלטת שהם מחוץ לתחום מפאת הצניעות?

"לאורך התהליך עלתה ההתבלטות מה מספרים ומה לא. כי נתן הוא מאוד פתוח. וברוב המקרים, אני זאת ששמתי את הגדר. אגב, יש כמה תעלומות סביב הספר הזה. למשל, מטבע הדברים הספר מכיל גם דברים שקשורים למיניות, ואין לי מושג איך הוא נמכר בחנויות של ספרי קודש בשכונות חרדיות. ואגב, זה בכלל לא מוסתר – השם של אחד הפרקים זה 'אישה עם ביציות', וגם המילה אורגזמה מופיעה לא פעם בספר, כי זאת הייתה השפה של דפנה".

ככל שנחשפה לדמותה, גילתה ארליך שלמעשה דפנה הייתה כותבת לכולם וכל הזמן; כותבת בכמויות ובאיכויות כמעט לא אנושיות. "הכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של דפנה. בתחילת הקריירה שלה, דפנה הייתה אחות בבית חולים לחולי נפש. יש לה תיאורים מאוד מרגשים של חוויות שעברה שם. אחר כך הייתה בבית במשך ארבע שנים, בגלל שתי לידות צפופות, שגם במהלכן לא הפסיקה לכתוב. לאחר מכן עבדה כאחות בקופת חולים בעומר, וגם שם, תתפלאו, המשיכה לכתוב ולכתוב. על הכול ולכל אחד. היא הייתה כותבת מכתבים למבוטחי המרפאה, וחותמת: אחותכם. פעם היא אפילו כתבה שאם הייתה מקבלת שקל על כל מילה שכתבה, בוודאי הייתה מיליונרית".

בתור אחת שצברה מאות שעות דפנה, מה התכונה שאת הכי אוהבת בה?

"התאהבתי במריבות המקסימות שלה. היא ידעה לריב באופן ערכי ונועז, ולהתפייס באופן מרגש. מעבר לכך, כאישה, לדעתי התכונה הכי חשובה שלה הייתה היכולת להציב גבולות לנתינה. לא להגיע למצב של קריסה. לנשים יש תכונה כזו שהן נותנות ונותנות עד שהן קורסות. דפנה הייתה אשת חסד. היא ענתה בהתנדבות לאלפי נשים. היא לקחה ילדים באומנה, אבל ידעה גם להגדיר גבולות. 'אני מוצפת מצוות ומעשים טובים עד שאני יכולה אפילו למכור כמה למי שרוצה, אך צריך להיזהר גם לא לטבוע בים של חסדים', כתבה פעם כאשר סירבה להחליף קולגה במרפאה".

מה גילית על עצמך בכתיבת הספר על דפנה? על המשפחה שלך? החיים שלך?

"מהר מאוד, לאחר שהתחלתי לכתוב את הספר, הבנתי שדפנה כותבת יותר טוב ממני. ואז קלטתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה. ובספר באמת יש 60 אחוז טקסטים שלה. אבל זו לא הייתה התוכנית המקורית. בהתחלה חשבתי להכניס עשרה אחוזים דברים שהיא כתבה, ובכל השאר לספר עליה. היה לי קשה להילחם באגו, אבל עם הזמן גיליתי יותר ויותר את סוד הנסיגה והצמצום.

"מעבר לכך, כשנחשפתי לחומרים, מהר מאוד הבנתי שאני נוגעת פה בחומרים שמרגע שיתפרסמו – לא יהיה ארון ספרים שלם בלעדיהם. היה לי ברור שזה רב מכר, ולא במובן הזול של המילה, אלא באופן העמוק – שאת מבינה שאת מחזיקה חומרים עם עוצמות שיכולות להעניק לנפש האדם מרפא, במובן הכי עליון של המילה".

פתיחת סתימות

רבים אינם יודעים זאת, אך ארליך היא בתה של הסופרת והמשוררת מירה קדר, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות על שם לוי אשכול. "אימא שלי היא סופרת מאוד מיוחדת, יש לה סגנון ושפה הייחודיים לה", מציינת ארליך. "אני יודעת שאני לא מתקרבת לרמה שלה, וגם הסגנון שלי הוא אחר. לפני כתיבת הספר על דפנה, כתבתי כאמור רומן היסטורי, והיא הייתה מאוד מעורבת ברקימתו. היא קראה, העירה, האירה, ועשתה הגהות. לעומת זאת, אימא לא הייתה מעורבת בכתיבת הספר על דפנה. עבדתי מאוד באינטנסיביות, ולא היה שם זמן להערות והארות. כעת היא קוראת אותו, ומאוד מפרגנת ומתרגשת מההצלחה".

אימא גם אחראית לפרט נוסף שרבים לא יודעים, והוא שיש לך תואר ראשון בפיזיקה?

"לא. זה דווקא הגיע מהכיוון של אבא שלי שהיה עם ראש ריאלי, אבל הפך לרב. היום זה נראה לי כל כך רחוק ממני. זה כנראה היה בגלגול הקודם, או בימים שעוד הייתי קוונט. וזה עוד לא הכול – אחרי שסיימתי את התואר, גם לימדתי שש שנים פיזיקה בתיכון; אבל בסוף האהבה למילים ניצחה את הנוסחאות והמספרים, כמו שרק אהבה יכולה לנצח".

אפרופו אהבה, הפסדים וניצחונות, ספרי מעט על תחושותייך בעקבות פינוי עמונה, מקום בו הקמת את ביתך שלך.

"בימים האחרונים קשה לי מאוד להסתובב בעפרה. אני הולכת עם הראש באדמה כדי לא לראות את ההר הפצוע שמתנוסס מעלינו. עמונה הייתה הבית הראשון שלי ושל בעלי אריאל, ובה נולדו שלושת ילדיי. ואם הימים האלו לא הציפו אותי מספיק מבחינה רגשית, אז גם יום הפינוי היה בדיוק ביום האזכרה לדפנה, שהיה גם יום השקת הספר. כל הרגשות פשוט התנקזו ליום אחד. זה היה כמעט בלתי אנושי. הרבה דמעות שפכתי בשבועות האחרונים. דמעות של כאב על עמונה, דמעות של געגוע לדפנה שלא הכרתי, וגם דמעות של התרגשות מגל התגובות שמגיעות אליי מקוראי הספר. אני חושבת שנפלה בחלקי זכות אדירה. אנשים אומרים לי שעשיתי חסד עם דפנה, אבל אני מרגישה שדפנה עשתה חסד איתי".

אני זוכר לפחות עוד תקופה אחת קשה בחייך. פעם שמעתי שדיברת עליה. "צוק איתן". אמרת שבתקופה הזו חזרת להתפלל, וגם החזרת את כיסוי הראש, לאחר כמה שנים בלעדיו.

"אכן. הייתי במצוקה מאוד גדולה בצוק איתן. אריאל נלחם בעזה. אריאל, אגב, הוא אי של יציבות ושפיות בחיי. הוא משאיר אותי על הקרקע, נותן את הפרופורציות הנכונות. הפרסום יכול בקלות להפוך אנשים לשחצנים שמאבדים קשר נורמלי עם המציאות. אריאל מאוד עוזר לי לא להתנפח. בצוק איתן אריאל היה בעזה, ובאותם ימים גם חליתי בדלקת ריאות, ואם זה לא מספיק, גם עברתי משבר בעבודה. ומתוך המצוקה הזו צמחה תפילה. לגבי כיסוי הראש, הוא ירד כי נמאס לי לייצג כל הזמן. נמאס לי שעוד לפני שפתחתי את הפה כבר כולם תייגו אותי. כיסוי הראש חזר אחרי שהבנתי שהייצוג זה דווקא השליחות שלי, ושזה לא סותר בשום אופן מקצועיות. התפילה וכיסוי הראש הם שני תהליכים שקשורים זה לזה, שינוי פנימי ושינוי חיצוני".

זה לא נראה לך קצת לא הוגן? זה קצת כמו להתקרב למישהו כשפתאום צריכים אותו.

"יכול להיות שזה מאוד לא הוגן להתקרב לאלוהים דווקא כשצריכים אותו במיוחד, אבל  אני מעדיפה לראות את זה אחרת. לפעמים יש סתימה בצנרת, וצריך איזו פומפה רצינית כדי לפתוח אותה. כנערה הייתי מאוד מחוברת לתפילה, ומשהו השתבש שם במרדף החיים. החושים קהו והחל תהליך של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. חטיפת הנערים וצוק איתן, פתחו אצלי את ערוצי התפילה מחדש. היום אני יכולה לומר שהתפילה מחברת אותי לשפע האלוהי. זו ממש תחושה פיזית של אור עוטף שמעביר לי צמרמורת בגוף. ועם זאת, השבוע לא התפללתי כמה בקרים ולא הרגשתי חוסר. הרגשתי שהמילים שלי, בספר, מתפללות בשבילי".

ללכלך ידיים ברפש

שבועיים בלבד לאחר השקתו – הספר "מה יקרה אם אמות מחר" מודפס כבר במהדורה שביעית לאחר שהתייצב בפסגת רשימות רבי המכר; אך עוד קודם לספר ארליך הפכה לאחת העיתונאיות המצליחות מהציבור הדתי לאומי בעקבות ניסיון רב שנים הכולל: מאות תחקירים משמעותיים, כתבות מגזין, הופעות טלוויזיונית וטורי דעה שהתפרסמו בכלי התקשורת הגדולים בישראל. אלה הקנו לה שם ומעמד של עיתונאית משפיעה ומוערכת.

דווקא בגלל המקום שאת באה ממנו, הערכים שחונכת עליהם, איך את מתמודדת עם עולם התקשורת שלא פעם נגוע בלכלוכים, הכפשות, לשון הרע והרבה רפש בכלליות.

"גועל ורפש זה רק בשוליים. המרפקים והתחרותיות יותר מאפיינים כתבי חדשות, ואני לא שם. גם בגלל שקשה לי עם ההישגיות הזו, וגם כי לפני הכול אני אימא לחמישה ילדים. ובנוסף לכל זאת, בהרבה תחומים אני מציבה לעצמי את הגבולות שלי. גם בתחומי רכילות ולשון הרע, וגם בעוד תחומים מוסריים. זה לא תמיד בהכרח הגבול ההלכתי, אגב. אני מסכימה ללכלך ידיים ברפש, רק כאשר מאחורי זה יש מוטיבציה ערכית. אני כל הזמן מנסה לבדוק שאני מדויקת, שאני פועלת מהמניעים הנכונים".

עשית לא מעט תחקירים חשובים בחייך גם בעיתון המודפס וגם בטלוויזיה. איך ההרגשה יום אחרי שחשפת מחדל גדול של מישהו? ואיך מתמודדים עם הביקורת על החשיפה?

"הכובע המרכזי שלי ב'מקור ראשון', בו עבדתי לא מעט שנים, היה הכנת תחקירים. התחקיר הוא האתגר העיתונאי הכבד ביותר. הוא דורש המון זמן וזהירות. זה לא קל להרכיב על העיניים כל הזמן משקפיים מבקרים. יש בזה משהו שממש סוחט את הנפש. לא קל לכתוב נגד מחדלים, ובטח לא נגד האנשים שעומדים מאחורי המחדלים. כמעט מאחורי כל מושא תחקיר עומד אדם שיש לו ילדים ומשפחה, וצריך כל הזמן לחשוב גם עליהם.

"בתור דוגמה, אוכל לספר על אחד התחקירים הראשונים שלי, שהיה על 'שיטת המגירות', שהפכה לאט לאט למעין כת שניצלה נשים. כמה חודשים לאחר הפרסום, בנו של אחד מגיבורי הכתבה ישב אצלי בסלון יחד עם עוד כמה בני נוער, במסגרת כלשהי. ב־12 בלילה, כשליוויתי אותו החוצה, אחרי שנשאר אחרון, הוא פתאום אמר לי: 'את לא יודעת, אבל הרבה שנים רציתי לשרוף לך את הבית. את הרסת לי את החיים'. קצת נבהלתי. מיד נשמתי עמוק, וניסיתי להסביר לו את הלבטים שהיו לי. תיארתי לו כמה ניסיתי דווקא להגן על אבא שלו ולא לחשוף את שמו. הסברתי מה היו המטרות שלי ולמה מדובר בתחקיר חשוב. נפרדנו כידידים".

מה את יכולה לספר על התחקיר שעשית על הרב משה טלבי?

"הסיפור על משה טלבי זה סיפור שליווה אותי הרבה מאוד זמן. התחלתי בכתבה מצולמת לתוכנית התחקירים '360' בערוץ 2. בשלב ההוא רק העלינו שאלות שניסו לערער את התזה של המשטרה. הם טענו שמדובר בהתאבדות, ואנו רצינו להראות שכנראה מדובר ברצח. ההמשך היה בתחקיר כתוב, ב'מקור ראשון'. התחקיר השני הוביל לפתיחה מחודשת של התיק בפרקליטות, אחרי שחשפתי ממצאים חדשים. מאוחר יותר, בעקבות פתיחת התיק, טלבי הוכר על ידי הביטוח הלאומי כנפגע טרור. עבור המשפחה זו הייתה השבת כבודו האבוד והנרמס של אביהם. עברתי עם המשפחה תהליך ארוך ומרגש, ועד היום אני מרגישה מחוברת אליה נפשית".

אילו עוד חוויות מסעירות זכורות לך מהעיסוק שלך בעיתונות?

"וואו, יש אינסוף. זה הדבר הכי מגניב בעבודה הזו, שכל יום חווים חוויה חדשה. ובעיקר צוברים דילמות. דילמה אחת שהתמודדתי איתה, שהייתה עבורי מאוד לא פשוטה, נוצרה כאשר מקור סיפר לי כי הוא יודע מי רצח אדם מסוים. מאוד התלבטתי מה לעשות עם המידע הזה. אחרי המון לבטים העברתי את המידע למשטרה. ויש חוויות אחרות, גם קשות מאוד. כמו למשל, לפנות אל משפחה שזה עתה איבדה את בנה האהוב והיקר מכול ולראיין אותם ביום הלוויה. עשיתי זאת למשל עם משפחת רוזנפלד מכוכב השחר שאיבדה כבר בן אחד ואז בנם השני, מלאכי, נרצח. שרה, אם המשפחה, הסכימה להתראיין, והיו בכתבה הזו עוצמות אדירות".

כיום, משקיעה ארליך את עיקר מרצה העיתונאי בכתיבה לידיעות אחרונות, היומון המשפיע במדינה, שמואשם לא פעם ברדידות, צהבהבות, שמאלנות יתר, ורדיפה אובססיבית של משפחת נתניהו.

"ידיעות אחרונות, ובכלל – כל כלי התקשורת הישראלית, עברו תהליך מאוד חיובי", טוענת ארליך מנגד. "יש בהם כיום יותר גיוון, הסיקור הרבה יותר הגון ואמפתי למתנחלים. אי אפשר להשוות, למשל, את סיקור פינוי עמונה שהיה מאוד אנושי, לסיקור ההתנתקות שעשה דה לגיטימציה למתנחלים. אני מרגישה שהשליחות שלי בעולם העיתונות היא לעשות האנשה למתנחלים. לגרום לכך שהדימוי של המתנחלים לא יהיה של סטיקרים מהלכים, אלא של בני אדם, עם רגשות של כאב, שמחה, כעס, אהבה, קנאה, ועם כל היתרונות והחסרונות האנושיים".

כתוצאה משליחות גדולה זו, את מרגישה שמשפחתך משלמת מחיר בגלל המקצוע שלך?

"כן. זה לא קל שאימא כותבת לפעמים על הילדים שלה בעיתון. וזה קורה. טוב שיש להם אבא ששם את המעצורים. חוץ מזה, אני אחראית על הזמן שלי, ובונה את הלו"ז כך שיאפשר לי להיות עם הילדים אחר הצהריים. וזה יתרון גדול. כשיש אירועים בלתי צפויים, אריאל מתייצב לחיפוי ועזרה. וכל זאת כמובן בנוסף לשותפות נהדרת בחלוקת נטל ניהול הבית ביומיום. הוא אחראי על הכביסות, אני על הכלים. הוא על הניקיון, אני על הבישולים. הוא על ההכנסות, אני על ההוצאות…".

הרבה יגידו שהעיתונות הכתובה במשבר עמוק ושאולי אפילו יבוא יום בו אנשים יצרכו ניוז רק באינטרנט. איפה את מקווה לראות את עצמך בעוד 20 שנה?

"דפנה לימדה אותי לשאול  – מה יקרה אם אמות מחר בבוקר? לחיות בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. כרגע, אני מרגישה שיש שכינה על הראש שלי. הספר מכה גלים, מטלטל אנשים, מעורר אותם לחשיבה והתבוננות פנימית, וגם מצליח להגיע לאוכלוסייה מאוד רחבה ומגוונת. אין בלבי אפילו צל של ספק שכל זה קורה בזכות דפנה הזאת, המשוגעת והמשגעת, שמסעירה את העולמות שם בשמיים, ועל הדרך לא שוכחת להטריף ולהרעיד פה גם את הארץ".

הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין 'נשים' מבית 'מקור ראשון'

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן‎

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

11 תגובות
הצג את כל התגובות