"נולדה מחדש" - אמילי עמרוסי משיבה למבקרים - סרוגים

"נולדה מחדש" – אמילי עמרוסי משיבה למבקרים

בשיחה פתוחה עם סרוגים, מדברת אמילי עמרוסי על הכל: על המעבר המדובר מטלמון לירושלים והביקורות שהפתיעו אותה, משבר גיל ה-40, ולמה משעמם לה כבר לייצג מתנחלים

author-image
"נולדה מחדש" - אמילי עמרוסי משיבה למבקרים
  ובליבה חומה: אמילי מרגישה בבית (צילום: לינוי משעלי)

כמה שבועות לאחר מעבר הדירה הכי מדובר השנה, אני נפגשת עם העיתונאית אמילי עמרוסי בירושלים – מיקומה החדש שמהווה עבורה הרבה יותר מעוד מקום לשכון בו.

הבוקר ב'ממילא' נראה רגוע יותר מכל בוקר שהכרתי ברחבי הארץ. לרקע חנויות סגורות מדריכי טיולים חביבים מסבירים לקבוצת תיירים נלהבים על העיר שכולם חומדים בה ופה ושם מאבטחים מחייכים לשקט ולרוח הבוקר הנעימה לפני החום המצוי בקיץ-סתיו הישראלי. אמילי נראית נינוחה ומוארת מתמיד, בדיוק כמו הבוקר הירושלמי. כאלו מעבר הדירה והתגובות הנוקבות מהשכנים, לא הציפו את כל כולה רק לפני כמה שבועות בודדים.

כבר שבע שנים אמילי עמרוסי, כותבת בעיתון 'ישראל היום', טור שבועי, וכתבות מגזין במוספי שבת. אך הטור על עזיבת טלמון רבים מסרבים עדין לשכוח.

"הייתי בטוחה שאני העיתון של אתמול, שאני כבר לא מעניינת אף אחד" מספרת לי בכנות אמילי שעד לפני רגע היתה המעבר הכי מדובר במגזר ומחוצה לו.

לא צפית את גל התגובות הזה מגיע? בכל זאת היית במשבצת החמה של 'המתנחלת'?

"ממש לא, זה הפתיע אותי. את יודעת למה? כי הייתי בטוחה שאני העיתון של אתמול, שאני כבר לא מעניינת אף אחד. 'מסחרית' אני בתקופה לא טובה וחשבתי שהמניות שלי יורדות. ופתאום אני מגלה שאני כותבת משהו והוא מעורר הדים, אז כנראה שלאנשים כן אכפת ממה שאני אומרת".

למה בכלל הרגשת צורך לכתוב ולנמק את המעבר?

"כבר שבע שנים אני כותבת מטלמון ועל טלמון טור אישי. אני לא יכולה לצאת מטלמון ולא לתת הסבר לקוראים שלי. בתור מי שמקום המגורים שלה הוא חלק מהעבודה העיתונאית שלה, זה לא עוד סעיף בתעודת הזהות, יש לי חוב לקוראים".

לטור הזה היו גם תגובות לא מפרגנות במיוחד בלשון המעטה…

"היו אנשים שכתבו לי 'בוגדת' וזה היה נראה לי חסר יכולת לראות מורכבות. מה שהימם אותי זה שכנים לשעבר מטלמון. זה כמו כשמישהו מתחיל איתך ואת מסרבת לו, ואחרי שניה תשמעי ממנו 'יאללה, יאללה, כונפה, מי מסתכל עליך בכלל' – אז היתה שכנות טובה והכל היה בסדר וכשאני בוחרת לעזוב אז אומרים 'יאללה, יאללה, לכי, מי בכלל רצה להיות שכן שלך'".

היה להם קשה כנראה לקרוא את הטור, שכלל גם לא מעט ביקורת על טלמון

"אני לא חושבת שיש מישהו מטלמון שיכול להתווכח עם שורה אחת מתוך המאמר שלי, הכל נכון עובדתית. היה אפשר לסגל ראייה עם קצת יותר מורכבות ולקרוא את זה לא ככתב אישום אלא כמכתב פרידה שיש בו גם ביקורת של אוהבים".

"האידיאולוגיה לא מביאה אותך לשום הר"

זאת לא הפעם הראשונה שדבריה של אמילי מתפרשים לא נכון אצל חלק מהקוראים הקרובים. במאמר שכתבה ב-2004 על תכנון הילודה התפרשו דבריה של אמילי כקריאה נגד הולדת ילדים או בעד דחיית הילד הראשון. "זה לא נכון. בטור ביקשתי מנשים להקשיב לתקתוק הפנימי שלהן ולתכנן את המשפחה באופן שיתאים להן, ביקשתי לרדת מהטייס האוטומטי. לפני 12 שנה היה צריך להגיד את זה. לשמחתי היום זה הרבה יותר פופולרי לבחור מתי ללדת, מתי להתחיל את משימת ההורות הגדולה".

אגב אמילי מוסרת שהיא ממש לא מצטערת על זה שהיא ובעלה חיכו שש שנים עד הבאת ילדים לעולם. "אני יודעת שהילדים שלי נולדו לידיים יותר בטוחות, להורים יותר מיוצבים גם בזוגיות שלהם, גם בציר האישי שלהם, גם במקצועות שלהם".

תיירת בעירה (צילום: לינוי משעלי)

תיירת בעירה (צילום: לינוי משעלי, סרוגים)

בין עשרות הטוקבקים וההתלחשויות היו כמה אנשים שטענו ואף הגדילו לעשות וכתבו שהתפרסמת על חשבון ההתנחלויות, שהתיוג הזה היה בשבילך קרש קפיצה ותו לא.

"כן, קרש קפיצה, לסכן את עצמי ואת הילדים שלי, ולחיות במקום שקשה לי בו תרבותית ומעשית, ולשלם את המחיר של 17 שנה לגור על ההר ולשרת את ההר רק כי זה קרש קפיצה? נו באמת. יכולתי להתקדם מהר יותר דווקא אם לא הייתי מתנחלת, ויש לי מספיק דוגמאות".

אז מה הניע אותך להגיע לשם מלכתחילה, אידאולוגיה?

"לא בטוחה שהחלטנו לבוא לטלמון מטעמים אידיאולוגיים, אבל מה שהשאיר אותנו שם כל השנים היתה ללא ספק האידיאולוגיה. אדם מחליט על יישוב כי יש בו קהילה נחמדה, ויישוב טוב, וחינוך לרוחו, ונוף יפה, ואוויר צח. כשהוא נתקל בקשיים, אירועים ביטחוניים נגיד, ומתלבט אם הוא מסוגל להישאר או לא, מה שישאיר אותו זו האידיאולוגיה.

האידיאולוגיה לא מביאה אותך להר. אני לא מאמינה שזה מה שמביא מישהו.

גם היום אני לא כופרת במה שהניע אותי להתמקם בטלמון. שום דבר לא השתנה בי אידיאולוגית. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ואדם צריך לגור איפה שנכון לו, בין אם זה ממזרח לקו הירוק ובין אם זה ממערב לקו הירוק. אז זה היה נכון לי לתקופה מסוימת בחיים, והיה קשה וטוב, אבל היום נכון לי ולמשפחה שלי לגור בירושלים".

יש עוד סיכוי שתחזרו לטלמון?

"לטלמון אני לא חושבת. הספקטרום הדתי-תרבותי שם צר. יכול להיות שבסוף נמצא את עצמנו ביישוב קהילתי, לא יודעת. בינתיים טוב לנו מאוד בקרית מנחם".

אמילי התחילה לסלול את דרכה בעולם התקשורת ככתבת לענייני יהודה ושומרון בערוץ 10, בעברה הייתה דוברת מועצת יש"ע אולי בתקופה הכי קשה שלה – ההתנתקות – בשנים האחרונות היא עיתונאית ב'ישראל היום',  אחרי טעימה קטנה בתכנית הבוקר של ערוץ 10, חזרה לישון ביום שישי עד מאוחר וכיום היא מגישה תכנית שבועית ברשת ב'. בין לבין היא מעבירה סדנאות כתיבה לקבוצות, מנחת טקסים וקבוצות דיון ותמיד היתה במזיד או בשוגג במשבצת 'המתנחלת'.

נמאס לך כבר לייצג את ה'מתנחלים'?

"זה פשוט נורא נורא משעמם. זה כבר לא מעניין אותי. מתוך שינה אני מדקלמת לך עכשיו למה הנאום של נתניהו על הטיהור האתני הוא נכון, או למה אסור לעקור את עמונה, הדברים האלה הם בדם שלי, אבל הם כבר לא כל כך מעניינים אותי, אני עייפה מזה, יש אחרים שיגידו את זה לא פחות טוב ממני, ויש דברים אחרים שיש לי להגיד ולעשות. אם מקום המגורים שלך מרגיש לך כמו כבלים אז אתה לא צריך להיות שם.

אני לא בורחת מהייצוג של המתנחלים כמו שאני בורחת מהאוטומטיות. אני לא רוצה שברגע שאמרתי איפה אני גרה יהיה איזה סט של הנחות יסוד שלא בהכרח מתאימות לי. במגורים במרחב אורבני אתה משוחרר מזה. אני מרגישה בכתיבה שלי היום שהיא הרבה פחות מגויסת והרבה פחות מחויבת כי אני כבר לא שם".

"בשבילי המעבר הוא כמו רחיצת פנים במים קרים"

אמילי נולדה בירושלים ב'גבעת המבתר',  נשואה באושר לאייל, מהנדס ראשי ומנהל אגף הביצוע במשרד הבינוי והשיכון. אמא לארבעה ילדים מתוקים (שעליהם היא מרחיבה בשמחה ובפרוט בהמשך) ובראש הכותרות עכשיו: תושבת שכונת קרית מנחם בירושלים.

על השכונה החדשה היא מספרת "זו ממש שכונה, אין כבר שכונות כאלה בירושלים. החיבור בין הקהילה הדתית שרובה היגרה לשכונה בזמן האחרון לבין האוכלוסייה המקורית של השכונה הוא מרענן. המיקום של השכונה כיפי, נוח להגיע ולצאת ממנה בלי פקקים, ובצדה האחד היא נראית כמו שמורת טבע עם רכס הר לבן שנותן אוויר וצבע של כפר".

בגלל ההרכב האנושי המרתק שלה, אני בטוחה שהיא תלך ותהפוך להיות אבן שואבת לאנשים יוצרים. כבר היום מתגוררים בה אנשים כמו הרב והמשורר אלחנן ניר, עורך מוסף שבת של מקור ראשון, או שרה העצני-כהן יו"ר ישראל שלי, ואנשים אחרים מתחום היצירה והמעורבות החברתית.

"בשבילי המעבר הזה הוא כמו רחיצת פנים במים קרים. אני מתעוררת מזה, היצירה שלי תתעורר מזה, אני יודעת שזה היה נכון לי. לחלוטין לא מטיפה לאחרים לעזוב, או חושבת שמישהו צריך לעזוב בגלל מה שכתבתי, אלא חושבת שכל אדם צריך לעשות את הבחירה הנכונה לו כאדם. כמו במאמר ההוא, שהיו כאלה שלא הבינו את מה שאמרתי, ואמרו 'היא קוראת לא ללדת',כך גם במאמר על עזיבת טלמון. אני לא קוראת לאנשים לנטוש את היישובים המרוחקים. אני חלילה לא קוראת ולא אקרא לישראל לצאת מההתיישבות. אלא קוראת לאנשים להקשיב לקול הפנימי שלהם, ואם יש אנשים שמתאים להם יותר סביבה אורבנית, שימצאו את עצמם בסביבה אורבנית".

איזה הבדלים את מרגישה בין היישוב לעיר?

דוגמה הכי קטנה? הגיוון הגילאי. על הספסל בגן השעשועים שליד הבית יושבים קשישים. בטלמון לא היו קשישים. כולם מאותה שכבת גיל. יש קשיש ייצוגי אחד, מין סבא-דוב כזה שמחלק סוכריות בבית הכנסת, אבל אתה לא רואה מגוון של גילאים, חוץ מזה שאתה לא רואה מגוון אחר. ולו רק בשביל העניין הזה, שהילדים שלי לא יפחדו מקשישים או יראו קשישים כחלק רגיל מהמרחק, היה מעניין לעבור.

מרוב אובססיביות אמרתי לילדים 'איזה כיף לגור בטלמון!'

ההתלבטות לגבי מקום מגורים היתה תמיד, מספרת אמילי, "זה הדבר שהיה לי הכי קשה להחליט בו בחיים. תמיד הרגשתי שאני לא יודעת עדיין איפה אני גרה. במצב כזה אתה הופך להיות אובססיבי להגיד למה זה נכון מרוב שאתה לא בטוח בעצמך. כל השנים אמרתי לילדים 'איזה כיף לגור בטלמון! איזה מסכנים הילדים שגרים בעיר שצריכים ללכת עם אמא שלהם לכל מקום!', מרוב חוסר ביטחון או אמונה שזה המקום שלנו".

ההחלטה לעקור כמובן לא היתה בבום, תמיד היה דיבור על זה, מספרת אמלי. "עם הילדים התחלנו לדבר על זה לפני שנה. מיד אחרי שנכנסנו לבית החדש התחילו אצלנו השאלות העמוקות של למה אנחנו בעצם גרים פה. לפני שנה וחצי בניו יורק הסתכלתי ממרחק של אוקיינוס על מקום המגורים שלי, ומאז היו עוד ועוד אירועים שבהם הרגשתי שהמקום הזה לא מתאים לי עוד. עד שנפלה ההחלטה".

איך הילדים עם המעבר?

"לילדים היה גן עדן בטלמון, אבל גן עדן תלוי גם בזה שלהורים לא יהיה גיהנום. בתקופה האחרונה בטלמון הרגשתי שאוזל לי האוויר. שאני נחנקת. שאני הולכת ומאבדת אחיזה. חשוב לילדים שתהיה להם אמא מאווררת.

לילדים לא קל להתרגל לדופק של עיר, זה שוק, עם הרעש של האוטובוסים, והעובדה שלא יוצאים לבד מהבית, והעובדה שהבית מתחיל בדלת ולא בשער הצהוב של היישוב, ושאנשים ברחוב הם זרים מוחלטים ועם הסכנות של עיר. אבל הבית הוא בית שמח יותר, כי להורים יותר טוב. גם לבעלי יותר קל, כי העבודה קרובה, ושנינו מרגישים שהמשפחה מרוויחה."

כבר לא צריכה לחפש מונית שתסכים להגיע (צילום: לינוי משעלי)

כבר לא צריכה לחפש מונית שתסכים להגיע (צילום: לינוי משעלי)

עוברת באקסטרים את משבר גיל הארבעים

אמילי אומנם רק בת 37 ויש לה עוד כמה שנים להגיע למשבר גיל הארבעים, אבל ככל הנראה העזיבה מטלמון הכינה עבורה את כל הספייס לעבור את משבר אמצע החיים.

"אני באיזו שנה של 'השתבללות' מבחירה" אמילי מספרת "אני עוברת באקסטרים את משבר גיל הארבעים, אני מניחה את כל הבחירות שלי עד היום על השולחן והכל עומד לבחירה מחודשת, זה קלאסי למשבר אמצע החיים.

בכל תחום אני בוחרת מחדש, התהליך הזה דורש שקט והתנתקות ואני מנותקת מחלק מהמעגלים שהייתי פעילה בהם. אני הרבה פחות בפייסבוק למשל. חשבתי שבגלל הניתוק הזה, טור שלי על החלפת מקום מגורים לא יעורר יותר מידי תגובות".

למרות שאמילי טוענת שהיא בתקופה לא טובה 'מסחרית'. כיום היא מגישה ברשת ב' את רצועת הצהרים בימי שני, לצד פרופסור יובל אלבשן ומספרת שהשידוך איתו שהיה אמור להוביל להתנגחות וויכוחים יוצר בדיוק את ההפך "הציבו אותנו בתור 'ימין-שמאל', בציפייה ש'נתנגח' אחד בשני, ואנחנו מוצאים שיש בינינו הרבה יותר הסכמה מאשר ויכוח. בתוכנית אנחנו מדברים על תרבות, ספרות, חינוך, מה שמעניין אותנו, וקצת על אקטואליה. גילינו שרק בקצוות אנחנו לא מסכימים. השדרה המרכזית, במפתיע, היא של הסכמה".

זה מה שקרה ל'מילה האחרונה' בערך.

"לא, אני לא מתיימרת להיות קרובה לז'אנר. הגדולה של 'המילה האחרונה' היו הברק והשנינות של המגישים. ואני ויובל לא כאלה שנונים, אנחנו דנים בנושאים שעל סדר היום, וההסכמות בינינו היו עוד מהיום הראשון".

כרגע אמילי בעיצומו של כתיבת ספר חדש ובסיומו של פרויקט גדול בהוצאת 'ידיעות ספרים', מדובר בסדרת פרשת שבוע לילדים שאותו כתבה במשך שנים וכרגע היא מספרת שהספרים נמצאים בשלבי האיור, אצל מנחם הלברשטט. 'הגאון' אמילי מבקשת להדגיש. "לראות את הלברשטט בעבודה זה תהליך מרגש ומענג. מדובר על סדרה, חמישה חומשי תורה, מחולקים לפרשות, וכתובים באופן שמיועד לילדי גן, לגילאי שלוש עד שש, וזה מתוק לגמרי". אומרת שכולה זורחת מאושר.

מאיפה הרעיון?

"פשוט מתוך החוסר. אין כזה. יש סדרת פרשת שבוע של חרדים, אבל אין משהו שמקיף את כל הפרשות בחומש, שמיועד לילדים ממשפחות חילוניות או דתיות. יש לי ילדים בעצמי. אני מקריאה להם את 'הפרשה מספרת לי', שזו סדרה חרדית, והרגשתי שיש חוסר בזירה הזאת".

ומה את יכולה לספר על הספר החדש שאת כותבת כרגע?

"אני לא יכולה לספר הרבה, כי זה עוד מוקדם, אבל אני יכולה להגיד שהכתיבה שלי שונה מאוד מהכתיבה של 'תריס', הספר הראשון שלי".

מרגישה חופשיה בעיר שחומות סביב לה(צילום:לינוי משעלי)

מרגישה חופשיה בעיר שחומות סביב לה (צילום:לינוי משעלי)

"המקום שלי על הגריל מובטח"

זאת ממש לא הפעם הראשונה ששמה של אמילי מככב באיזו סערה בעקבות אמירות שהתפרשו בצורה שונה מכפי שהיא התכוונה. וכשאני מדברת עם אמילי על כך היא משיבה לי בחיוך "בואי נגיד שהמקום שלי על הגריל מובטח. איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי על הגריל". ומוסיפה את הסיבה העיקרית לכך "אם יש משהו אמיתי, אני אצעק אותו, אני לא אשתוק".

נראה כאילו כל פעם תופסים אותך בקטנות.

"אני מאיימת על סוג מסוים של הגמוניה שרואים שאני מביאה קול אחר בישראליות ובתקשורת, ומבינים יש לי פייט מולם, והם מחפשים אותי. כששילמתי מחירים של ביקורות אישיות וארסיות שחצו את גבול הטעם הטוב לא הרגשתי שזה בגלל שזו אני אלא בגלל מה שאני ייצגתי. חיבור לארץ, ציונות. במקום הזה תפסו אותי כי היה לי קול בולט. נתפסתי על דברי תורה. אני מייצגת עולם ערכים שהוא לא נוח לכנסייה הליברלית".

אני עדיין נפגעת מביקורות ברמה שמשביתה אותי

אמילי מספרת שהיא בשונה ממה שמקובל לחשוב או לקרות עדין לא פיתחה עור של פיל כנגד הפגיעות שמגיעות מימין או משמאל "אני  עדין נפגעת מדברים ולוקחת דברים קשה. למרות שאני חשופה לפומביות וחשופה לביקורת כבר המון שנים אני עדיין נפגעת מביקורות ברמה שמשביתה אותי".

הדוגמה הטובה מכל שמוכיחה את העניין היתה ללא ספק המתקפה של חיים לוינסון לפני שנה על מאמרה שבו היא שיתפה כיצד היא מסבירה לילדה בן ה-9 על מיניות וכיצד ילדים מגיעים לעולם.  אמילי בתגובה לפוסט הבוטה של לוינסון כתבה שהיא הרגישה שהותקפה מינית.

"לא. זה לא הומור בעיניי לבזות אישה על נשיותה. לא הומור בעיניי לפגוע בילד בן 9, בבעלי, בכבוד שלי כאדם וכאישה, לא מצחיק אותי אפילו בגרם. פארודיה צריכה לשבת על משהו. כשיש משהו ואתה מקצין אותו. אני לא אדם שאפשר להדביק לו רפש וסחי מהסוג הזה. זה לא סאטירי, זה לא מצחיק, זה מגעיל. ואני גם לא חושבת שהמשפחה שלי צריכה להיות מעורבת בזה".

את לא חושבת ששיתפת משהו מאוד פרטי אצלך והיית צריכה לצפות לתגובות בסגנון?

"לא תגובות כאלה, ממש לא. הגיע הזמן שאנחנו נוכל לדבר עם הילדים שלנו על מיניות בלי להסתתר מאחורי מחיצות. לדבר בריא ופתוח. זו אחריות שלנו ההורים, לא אחריות של אף אחד אחר. אפילו ברמת האינפורמציה, שלא יקבלו אינפורמציה מעוותת ממקורות אחרים.

כשאתה מדבר עם הילדים על מיניות זו לא זכות אלא חובה שלך כהורה. חובה שלך להיות אחראי על מה הילד בן התשע שלך יודע על יחסי מין, לא לסמוך על החברה שתספק לו את המידע הזה.

צריך להכניס חינוך מיני למערכת החינוך הדתית?

"לא! בדיוק הפוך. הציפיה שלנו שמישהו יעשה בשבילנו את העבודה, של לדבר על הנושא המביך הזה עם הילד, היא ציפייה מוטעית. זה צריך להיות מוגש על ידי ההורים באופן נקי ונעים. לפחות בפעם הראשונה.

אני לא אומרת ששיחות סביב שולחן שבת צריכות להיות על מיניות אלא שכשהילד נחשף בפעם הראשונה לאיך באים ילדים לעולם הוא צריך לשמוע את זה מדמות בוגרת, בצורה אחראית. לא סיפורים על החסידה, ולא פורנו".

הרבה הורים נבוכים מזה, גם להורים חילונים זו נקודה רגישה.

"אין הדבר שהילד שלי ישאל אותי ואני אתחמק מלענות לו. אין נושא בעולם שאני לא אישיר אליו מבט ואתן לו את מה שהוא מסוגל לשמוע בהתאם לגיל שלו. בבית שלנו מדברים על הכל. זה הופך את הבית לחיוני.

כל דבר צריך להיות מותאם לגיל. אענה בצורה שונה לבן הארבע שלי ולבן ה-11 שלי, אבל אין נושא, אין טופיק, שעליו הוא יקבל את התשובה 'כשתגדל תבין'. אין את המושג הזה אצלנו. וגם לא מדברים באנגלית או ביידיש או בשפת סימנים כדי שהילדים לא יבינו".

אבל בסערה אחרת סביבך, כשהתבטאת בשידור חי בערוץ 10 נגד מופע דראג-קווין לילדים, אמרת שילד בן חמש לא צריך להיחשף לזה. אחר כך כתבת שילד בן 9 צריך לקבל חינוך מיני. בשניהם זו חשיפה למשהו שהילד לא הכיר.

"הילדים שלי לא יצפו במופע דראג קווין לא בגיל חמש ולא בגיל 15 וזה לא קשור לנטיות מיניות ובטח לא קשור לחינוך למיניות בריאה. דראג קווין זו הקצנה והחצנה של מיניות. ואם אני אומרת שלא אחשוף את הילדים שלי לזה, זה לא אומר שאני פחות ידידותית לבעלי נטיות מיניות שונות. לא אקח ילדים למופע כזה.

ואם כבר הזכרנו את ערוץ 10 אמילי חוזרת ומדגישה שלמרות שיועז הנדל הוא לא אדם שהיה נעים לה לעבוד איתו, אבל לחלוטין זאת לא היתה סיבת עזיבתה ומסבירה  "זה לא קשור ליועז הנדל אלא למערכת. חוסר ההתאמה היתה בין מגישה שיש לה עמדות ברורות לגבי שלמות הארץ, לבין מערכת שיש לה עמדות ברורות לגבי חלוקת הארץ. שבשנת 2016 לא בשלה העת למגישה עם עמדות 'קיצוניות' כמו שלי, שחושבת שירושלים למשל היא לא נושא לדיון".

מעגל תמיכה חברתי

אמילי היא מנהלת קבוצת הווטסאפ 'שובי נפשי' המאגדת בתוכה את מיטב העיתונאים הדתיים, שאותה הקים אורי אורבך ז"ל. הקבוצה לא פעם עשתה כותרות ויש הדלפות על לא מעט חיכוכים ומבוכות אבל בסופו של דבר מדובר בקבוצה חזקה ומגובשת, שתוכלו למצוא אותה יושבת יחד לערב שירה בגולה".

"יש שם פרגון הרבה מעבר למה שרגילים לראות בעולם העיתונות. הרבה מאיתנו העיתונאים הם זאבים בודדים, עובדים לבד. רוב העיתונאים לא עובדים בתוך חבורות, וקולגיאליות בתוך קבוצת ווטסאפ נותנת כוח. זה הפך למעגל תמיכה חברתי. יש גם כוח וערך לעיתונאים מהמחנה השמרני שיש להם מה לתת לשיח הישראלי וכשהם בקבוצה הם יכולים לעשות את זה ברמקול יותר אפקטיבי. זה מעגל חברתי, זה כלי עבודה, מהיכולת הכי טכנית להשיג טלפונים ועד דיוני עומק בכל מיני נושאים, וזה חברים".

איך את חווה את ההורות שלך?

"אין ולא היתה ולא נולד ביקום אדם כמו הבת שלי. יש לי שלושה בנים ובת ועם הבת אני חווה ילדות שנייה. כבוד הבנים במקומם מונח, הם מושלמים כמובן, אבל עם הבת שלי אני חווה הורות בתדרים אחרים. אני מעריצה את האדמה שהיא דורכת עליה. היא רקדנית מחוננת, עשירה ברוח וברגש ברמות פסיכיות, יפהפיה, חכמה, בקיצור אני מציעה אותה תמורת אלפיים גמלים. בבת עיני.

הגדול שלי, עברי, הוא חתיך הורס, ילד רגיש מחונן. נרי הוא אומן, אסתטיקן, שופע רעיונות ויצירתיות, ויודע להעביר אותם למעשה וסיני הקטן מעיר אותי בבוקר בנשיקות, מה אפשר עוד לבקש? הילדים שלי הם הדבר הכי מושלם בעולם, אבל אין כמו הבת שלי".

היא לא בסרגלים הקיימים, היא מעל הסרגלים. מה שהיא לא נוגעת בו הוא זהב. היא פנומנלית. אני לא דואגת מעין הרע. ילדה שקוראים לה עיני טובה – עין רעה לא יכולה להתקרב אליה".

איך את יכולה לסכם את השנה שלך?
"זו היתה שנה של החלטות טובות שדרשו יציאה מאזור הנוחות. הייתי פחות בטלוויזיה ובפייסבוק, פחות חשופה לאור. יונג דיבר על משבר אמצע החיים כלידה מחדש ואני אכן מרגישה נולדת".

מסכמות ראיון עם סלפי ברכבת (צילום: לינוי משעלי)

מסכמות ראיון עם סלפי ברכבת (צילום: לינוי משעלי)

ולסיכום מה את מאחלת לעצמך לקראת השנה החדשה?
"שייפול עליי שפע אלוקי זה מוגזם לבקש? לאו דווקא חומרי. שפע יצירתיות למשל; שפע זמן מצחיק ומעצים עם הילדים; שפע זמן בכלל".

 

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
5 תגובות - 5 דיונים מיין לפי
1
בקיצור
| 27-09-2016 20:56
בולשיט אחד גדול
2
שפע אלוקי? פחחחחח
רויטל | 27-09-2016 23:21
איך יפול עליך שפע אלוקי כשאת מכעיסה את זה שנותן את השפע?,,
3
פרוצה, גועל נפש....
| 28-09-2016 7:28
פרוצה, גועל נפש. טמאה, צאי מכאן.
4
אמילי את אישה מקסימה ויקרה
אורי | 29-11-2016 2:57
וכמובן יפה מאוד. תודה על הראיון, תמיד כיף לקרוא את דברייך
5
לא נעשה לכם
יוסי | 30-06-2017 14:54
גבירתי הנכבדה כבר מספר פעמים כתבת שלא תעשו בלשון רבים מה שעשו לכם א למה את מתכוונת אנה פרטי. ב. ולמי את מתכוונת שנתכונן ואם אני מבין למה את מתכוונת לנסיגות לפנוי אז ככה מי פינה נכון בגין שרון. ו. נתניהו וללחוש לך מי הקים ישובים נכון פרס הבוג. ונכון גם רבין השי. תקני אותי אם טעיתי.