דעה: המהפכה במצרים לא קרתה בגלל הדיכוי

למה מובארק לא עלה עליהם עם הטנקים? למה כיכר תחריר לא הפכה לכיכר טייננמן? האם המשטר המצרי פחות אכזרי מזה הסיני?

מה קרה פתאום שכל הרודנויות במדינות ערב מקבלות פיק ברכיים מכמה אזרחים בלתי חמושים שבסך הכל עושים הפגנה…

הרי כל הכוח מצוי ביד המשטר, עשרות שנים הם בנו את מערכות הביטחון טבעת בתוך טבעת כך שהמעגל הפנימי יהיה חייב לשלטון את קיומו ויעמוד תמיד לפקודתו ואם יהיה צורך יכפה זאת על המעגל הבא וכן הלאה עד אחרון האזרחים.

מה מביא פתאום לקריסת כל מנגנוני הדיכוי הללו?

המופתעים והמשתאים

כולנו עומדים ומשתאים, כיצד מתגלגלת לה ההיסטוריה מול עינינו. יחד עם זאת יש להבדיל בין המשתאים למופתעים. כאשר גאולה כהן עמדה בכנסת לפני כ- 30 שנה ודיברה על עלית מיליון יהודים מבריה"מ, לגלג עליה נשיא המדינה של היום שמעון פרס וטען שהיא הוזה.

כאשר נחתם הסכם קמפ דייויד, היו מי שהבטיחו שלום לנצח, והיו מי שהזהירו שזה רק עניין של זמן שההסכם יופר, והסיכון והמחיר לא כדאיים. אין צורך להזכיר את הסכמי אוסלו, כאשר מחנה המופתעים שידר אופוריה של מזרח תיכון חדש ושלום עולמי, בעוד מחנה המשתאים ירד לרחובות והזהיר מפני אסון לאומי. 

למה כל החכמים והנבונים תמיד מופתעים? כל פרשני החוץ, השגרירים לשעבר, הפרופסורים המלומדים? בעוד אנו היהודים הפשוטים עומדים משתאים, אבל לא מופתעים?

הסיבה היא פשוטה. מחנה המופתעים הוא מחנה ההוזים האוטופיים שניתק את עצמו – מהקב"ה ומכאן בהכרח מהמציאות. כדי להמשיך להאמין באוטופיה– פרי רוחם- הם חייבים להתעלם מהמציאות. הם חושבים ומתיימרים ליצור את המציאות בעצמם, וכשזו טופחת על פניהם הם מופתעים.

המשתאים הם אלה המחוברים לקב"ה ומתוך כך יכולים להרשות לעצמם את הענווה שמאפשרת להיות ערים למציאות הממשית.  הם אלה שידעו שהמשטר במצרים רודני והוא יקרוס יום אחד. הם אלה שיודעים שמאבק האיתנים בין אירופה החלולה, לבין להט החרב של האסלם, לא יסתיים ב"דמוקרטיזציה" נוסח המערב של מצרים, ירדן וסוריה.

המחוברים לקב"ה הם אלו שגם על הפתח של אושוויץ ידעו שיום אחד יחזור העם היהודי לארצו, כי כך הבטיח בורא העולם. הם לא ידעו כיצד זה יקרה, כפי שאנו לא יודעים כיצד תתבסס פה המדינה היהודית שמרכזה הרוחני בירושלים, בהר הבית, על כל מרכיביו. בכל מקרה אנו יודעים שזה יקרה. זה וודאי יותר מכל החשבונות המלומדים של מחנה המופתעים. אנו עומדים ומשתאים לראות כיצד זה קורה, כפי שעבד אברהם מביט ברבקה השואבת מים, ומבין שהנה ה' הצליח דרכו.

בכל זאת מה הוא הגורם האמיתי למהפכות שמתרחשות מול עינינו?

שלטון העם. השליט הוא מי שלב העם איתו

הריבונות בכל סוג של משטר – נמצאת תמיד בידיו של העם. "לב העם היה עם אבשלום". כאשר העם אינו תופס את המנהיג כלגיטימי – כל מנגנוני השמירה על המשטר לא יועילו. הם יתמוטטו כמגדל קלפים. זה נכון בדיקטטורה, זה נכון גם בדמוקרטיה – אלא שבדמוקרטיה ישנם לכאורה מנגנונים שאמורים לאפשר את חילופי השלטון בצורה בלתי אלימה.

לעתים קרובות מבצע המשטר מניפולאציה על הדמוקרטיה כדי לרמות את הציבור ולנסות לטעת בו את המחשבה שהוא זה שבחר את השלטון הקיים – שליבו עם השלטון, למרות שאינו חש כך. תרגילים כאלה יכולים לדחות את המהפכה – לא למנוע אותה.

המצב בישראל

בישראל אנו נמצאים במצב ביניים. ישראל אינה דיקטטורה במובן הפשוט של המילה – יש בה שוליים רחבים של חופש דיבור, אולם לשוליים הללו יש גבול ברור שמעבר לו נגמרת הדמוקרטיה – ומתבררת למעשה כאשליה מסוכנת.

התגייסות המערכות לשלילת מקומם בכנסת של הרב כהנא הי"ד ומשה פייגלין – מזכירה לנו זאת. אולם מדובר בהרבה יותר מאשר היכולת להיבחר. מדובר בחופש לחשוב ולהביע דעה – ביכולת להיות חלק מהשיח הלגיטימי, כשאינך כובל עצמך למשטרת המחשבות הישראלית.

מי למשל העז להתנגד לכך שהגרמני ההומוסקסואל, בן זוגו של הישראלי שנרצח – יקבל מעמד של "אלמנה" ויישאר בארץ? אנו חיים ברודנות של רעיונות, תחת עינה הפקוחה של משטרת מחשבות. ברודנות שלנו קשה הרבה יותר להרגיש ולכן אנשים לא יוצאים כאן לכיכרות. אבל המחנק הוא אותו מחנק. מחנק שבע, שאפילו את כיכר תחריר אין לו כסוג של אור בקצה המנהרה.

אבל גם בישראל לב העם הוא זה שלבסוף יכריע.

לב מלכים ביד ה'

רגע רגע – אם זה באמת העם שבסוף מחליט – למה כתבנו שלב מלכים ביד ה'?

טוב אז העניין הוא כזה. הם לא יצאו שם לרחובות בקהיר, כי היה להם רע מבחינה כלכלית. האם למצרי של היום יותר קשה מלמצרי שלפני חמש שנים? כל הניסיונות להסביר בדיעבד את המהפכה במצרים בסיבה כזו או אחרת – אינם עומדים במבחן הסבירות.

זה לא הכלכלה ולא הדיכוי, זה לא הפייסבוק וזה לא הטוויטר. זה פשוט משום שכוח עליון שאב בחזרה את הלגיטימיות של המשטר והחזירה לעם. יש עמים שבעים (יחסית) שמתמרדים, יש עמים עניים שלא. 

אז זהו? כוח עליון? נשמע פשטני, לא? הרי אפשר להגיד את זה על כל דבר.

נכון – כך זה נשמע. אבל בעניין הזה של המלכת מלכים – זה פשוט כך.

מה זה אומר לגבינו?

האם זה אומר שאפשר ללכת הביתה ופשוט להמתין שכוח עליון ימסור לידנו את ההנהגה?

ברור שלא. אנחנו צריכים להיות על המגרש. בצורה הטובה ביותר, הכי מוכנים שאפשר. אבל עלינו גם להבין שלתהליך ההכרחי של  המהפכה האמונית, תהליך שבוא יבוא כי אין כלל אופציה אחרת, יש לוחות זמנים שאינם תלויים בנו.

אנו נעשה את המוטל עלינו – וכשיגיע הזמן, תינטל הרוח מן המשטר, תשוב אל העם וממנו אל המנהיגות האמונית הראויה. אנו צריכים לעשות את המוטל עלינו ולהתפלל שזה יקרה במהירות.

==

משה פייגלין הוא יו"ר חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד.