שאלה:

שלום הרב

גם השבת עלתה סוגיה טעונה בעניין היחס למתואר על אבות האומה. אני מאמין שאם כתובים דברי בקורת או עונש אז סימן שהיה חטא. אבל הדגשתי שהנכון הוא לא לעצור בזה אלא לשאול כמו בכל חלק בתורה ובנ"ך מה אני לומד מכך. מדוע זה הובא.וודאי שזה מתוך נק' מוצא של ראיית אבות האומה כענקים שתפיסתנו אותם מוגבלת.

בתגובה אבא שלי אמר שהרבה גדולים אוחזים בגישה שאני יוצא נגדה וזה בעייתי לומר שזו גישה מסוכנת. אשתי הוסיפה בהקשר לחינוך שזה יכול לפגוע באמונת חכמים אם אני מתבטא כך.

וזאת שאלתי: אני טוען שזה מסוכן כי אני חושש שלימוד כזה באמת מעוות את התורה ומסלף אותה. אבל איך לתרגם את זה לחינוך הילדים? אני מניח שאיני יכול לכפות בכח וגם אין זה נכון. אז איך ניתן גם להכיל את החשש שלי שילדי יתפסו לגישה כזו שבעיני היא פסולה מיסודה ומצד שני שלא אכפה עליהם או אסרב לקבל שהם מחזיקים בגישה שונה או חלילה אגרום בדברי לפגיעה באמונת חכמים אצלם אם אומר שמה שרב פלוני אומר הוא מסוכן ?

 

תשובה:

שלום וברכה

אני כמובן יכול לענות רק את התשובות שלי לשאלות שאתה מציג:

א. אנחנו לומדים את מה שכתוב בתורה. אנחנו לא קובעים לריבונו של עולם מה אנחנו סבורים שעליו לכתוב בתורה, ולא מעצבים את התורה כפי רצוננו, אלא רק לפי מה שהכתוב אומר, ובעזרת כלי פרשנות העולים מתוך התורה עצמה.

ב. חשיבות עיקרון זה היא בשל שתי סיבות: הראשונה במישור האמוני, של קבלת עול מלכות שמיים ולימוד מה שריבונו של עולם קבע, ולא ההפך. השניה היא במישור המעשי – אם דוד המלך חטא אנו חייבים ללמוד את נסיבות החטא ואת סיבותיו, ואיך אפשר שאישיות כה דגולה תיפול, ומפני מה ריבונו של עולם בחר דווקא בו ובשלמה בסופו של דבר וכדו'.

אם זה הפירוש הנכון – מי שלא לומד כך מחמיץ את המסר האלוקי שבדברי התורה, וממילא אינו לומד להתמודד עם החטא האפשרי, אינו מתבשם מהביקורת האלוקית החד משמעית כלפי מעשה עוול, ואינו לומד את דרכי התשובה.

ג. הכלל של שבעים פנים לתורה (אגב ביטוי זה אינו כתוב בחז"ל) לא נועד לבטל מחלוקות בפרשנות, או שימוש בדרכי הוכחה וראיה. כל הראשונים טענו ביחס לפירושים מסוימים כי אינם נכונים, ולא זלזלו בתורה באומרם שכל מה שאומרים בתורה הוא נכון.

יש לחתור בתורה לפירוש האמת בדרכים בהם מביאים ראיות במלחמתה של תורה. במקרה בו אנו עוסקים, אם אכן מוחמצת הביקורת המוסרית של התורה מכוח שבעים פנים לתורה, מדובר בעיוות וקלקול ולא בגדלות נפש. זו ה"סבלנות הקרה" עליה דיבר הרב קוק זצ"ל.

ד. אדגיש כי אני מתנגד מאוד ללימוד תנ"ך בגובה העיניים, ומעולם לא נקטתי בלשון זו. יש ללמוד תנ"ך בגובה הסולם: ראש אבותינו הגיע השמיימה והם היו מרכבות לשכינה, וכך יש ללמוד את דמותם. אלא שרגליה של מרכבה זו נעוצות בארץ, ויש ללמוד אותם גם במישור הטבעי.

ה. בנושא בו אנו עוסקים בשאלתך – יש לזכור כי למעשה אין עמדה שיפוטית מפורשת במעשה האבות לאורך ספר בראשית: אין אנו יודעים האם נהג אברהם כשורה בשעה שירד למצרים, אין אנו יודעים את תגובת ריבונו של עולם ל"בא אחיך במרמה ולקח את ברכתך", ואין אנו יודעים על מה נענשו האבות. כל זה לא כתוב במפורש בתורה.

ו. אף על פי כן, לא מנעו עצמם חז"ל ופרשני המקרא לבחון את התנהגות האבות בדרך ביקורתית, בלי לעמעם את ההערצה העליונה למי שהם אבות האומה ואימותיה. אינני מכיר ראשון אחר מפרשני המקרא שלא הלך בדרך זו, ואפילו רש"י הממעט בכך לא מנע עצמו מלכתוב דברים אלה (ראה פירושו לדוגמה לסוך פרשת שמות ותחילת וארא). הם עשו זאת בשימוש בכלים פרשניים רבים, כגון מידה כנגד מידה, או גזירה שווה וכדו'.

ז. גם לו היה הדבר מסוכן לאמונת חכמים – אמונתנו בקב"ה ואמונתנו במוסר קודמים לאמונת חכמים. ברם, לדעתי הדבר אינו פוגע באמונת חכמים משתי סיבות: ראשית, אנו מאדירים את החכמים ואת הקב"ה, וחותרים ללמוד את מעשיהם כענקים עליונים על היותם בני אדם ומרכבות לשכינה כאחד.

שנית – הפגיעה באמונת חכמים היא דווקא כאשר הלומדים רואים כי לא משנה מה שכתוב – צריך להצדיק את מעשה החכמים, והדבר גורם דווקא לזלזול בחכמים ולחוסר אמון במלמדי התורה.

כל טוב

==

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת. התשובה נלקחה מאתר הישיבה.