אני אוהב אתכם, וינטר וחדאד. אבל עוד לא

180 ימי מילואים רק השנה לימדו אותי להבדיל בין מפקד שמדבר על יוזמה והכרעה לבין מפקד שחי אותן. וינטר מהסוג השני. וחדאד, בשנים שבהן ההסברה הישראלית כמעט לא הייתה קיימת, עמד לבד מול אולפנים עוינים וקמפוסים רועשים ונלחם על שמנו. בשבילי, כשחזרתי מסבב ופתחתי את הטלפון, הוא היה קול שנתן כוח.

"מפלגה שלא הייתה מוכנה לשאלה שכל יועץ היה צופה"

כשקמה "עמך ישראל" משהו בי התעורר. דור חדש, מילואימניקים, משפחות שכולות, תושבי העוטף. היה רגע שבאמת שקלתי לשים את הפתק שלהם בקלפי.

ואז הגיעו השבועות האחרונים.

אני לא מבטל אדם בגלל ריאיון מלפני חמש שנים. אנשים משתנים, ושבעה באוקטובר שינה את כולנו. מה שהטריד אותי היה התגובה: ראיונות עם תשובות לא ברורות, מפלגה שלא הייתה מוכנה לשאלה שכל יועץ מתחיל היה צופה מראש. מסרים סותרים: פעם נתניהו הוא המועמד היחיד, פעם הוא "פראייר", ומדי פעם מישהו ברשימה מדבר על שותפויות שלא מתיישבות עם הקו של היו"ר.

הבעיה אינה בערכים – אלא בחוסר הבשלות הפוליטית

ומעל הכול, אחוז החסימה. וינטר בחר לרוץ לבד למרות פניות חוזרות לאיחוד. אני מבין את הרצון בפנים חדשות, אבל מי שמבקש ממני פתק צריך להראות שחשב צעד אחד קדימה, ושהקול שלי לא ייזרק לפח ברגע הכי קריטי.

זו לא בעיה של ערכים ולא של כוונות. יש שם אנשים מעולים וכוונות טהורות. מה שחסר זו בשלות פוליטית: הבנה שמפלגה היא לא חטיבה בתמרון, שמסר צריך להיות אחד וברור, ושציבור שנותן בך אמון רוצה לדעת לאן הוא הולך.

יגידו לי: "ככה לא נחדש אף פעם". זו טענה הוגנת. אבל דווקא כי אני רוצה שיצליחו, אני חושב שהם צריכים עוד זמן: לבנות תשתית, לגבש מסרים, ללמוד את המגרש. וינטר וחדאד הם לא אפיזודה, הם עתיד. אני רק לא בטוח שהעתיד הזה מגיע ב־27 באוקטובר.