פרשת השבוע

כיום, אחרי המהפכה הצרפתית ובפרט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית והטמעתם של רעיונות ליברליים ודמוקרטיים בעולם, מתחזקת השאלה, האם עבדות היא מוסרית? אנחנו יודעים, שהתורה היא תורת חיים, חוקיה הינם רלוונטיים לכל תקופה. האם גם בעידן המודרני, עדיין יש מקום לעבדות? הרב קוק נשאל, והשיב שהמצווה רלוונטית גם לימינו.

רוצים לשאול את הילדים חידות בשולחן שבת? בכל שבוע נביא מספר שאלות על פרשת השבוע, שרובן מתוך פשט הפרשה וחלקן מתוך פירוש רש"י. השאלות לא קשות, אבל ייתכן והן יידרשו עיון נוסף בפרשת השבוע. ענו לנו בטוקבקים, לפי מספר השאלה. תשובות מלאות יינתנו בשבוע הבא.

כאשר אדם אוכל מאכלים גסים, הוא מכניס אל גופו ואל נשמתו את אותה הגסות והיא המונעת ממנו להבחין בין הבדלים דקים של קודש וחול, של טמא וטהור. בלא הבחנות אלו, לא יוכל האדם להמשיך בשלבים אל השגת הקדושה. שמירה על עדינות הנשמה היא תנאי הכרחי כדי להגיע לשלבים מתקדמים של קדושה.

עמלק בספרות חז"ל, מייצג את הרע בעולם, רוע לשם רוע, את זוהמת הרֶשַע הקיימת בעולם. ישנה סכנה שזוהמת רשע כזאת תחדור מעט גם אל עם ישראל, ואפילו אל תוך תוכני הקודש. כאשר הרוע מסתובב חופשי בעולם, יש סכנה שגם התורה תקלוט משהו ממידתו של עמלק. אז איך נמנעים מכך?

ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, איננו פותח בקרבנות חטאת או אשם, שמטרתם לכפר על חטאיו של היהודי. ספר ויקרא מתחיל בראש ובראשונה בקרבנות תודה. היחס הראשוני צריך להיות יחס של הודאה. אנו לא נותנים לקב"ה כדי לקבל ממנו בחזרה, אלא אנו מקבלים ממנו כדי לתת.

בפרשות ויקהל ופקודי, עשיית המשכן נעשית תמיד מתוך ציווי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לֵאמֹר" וכל עשייה של כל פרט במשכן מסתיימת במילים: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֶת מֹשֶׁה". הכל נעשה מתוך ציווי ולא מתוך רצון אישי. לאן נעלמה הספונטניות?

התורה מקדימה את איסור השבת, לפני בניית המשכן, כדי להגיד ששלבי הכנת הקודש, הם עדיין לא הקודש עצמו. אל יחשוב אדם, שאם הוא פועל למען הקודש, שהוא כבר הגיע למדרגת השיא של הקודש. יש להפריד בין שלב הבנייה לבין השלב השלם, שבו הקודש כבר מופיע בעולם.

פרשת כי תשא מתארת את אחד המקרים העגומים ביותר בתולדות עם ישראל, מעשה העגל. מקרה זו השפיע בצורה עמוקה וארוכה על המשך ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו. ואיך כל זה קשור להסכמי השלום בינינו לבין הפלסטינים?

אחרי שבפרשת תרומה הדריכה התורה לפרטי פרטים, כיצד לבנות את הבית בו תשרה השכינה, בפרשת תצוה עוברת התורה לתאר את בגדי העובדים בו. שתי פרשות אלו מייצגות שני חלקים בעבודת המשכן. ושתיהם מכוונות למטרה אחת – לתנאי ההכרחי כדי שתשרה השכינה בעם ישראל.

כאשר עם ישראל נמצא במשבר, הוא מתחיל לריב בינו לבין עצמו. באותו הזמן של ההתלבטות כיצד לנהוג, דווקא המעשים של האנשים הקטנים הם שמקדמים אותו. עוד מעשה טוב, "עוד דונם ועוד עז", הם אלו שיקדמו את הגאולה יותר מכל הדיבורים של הפוליטיקאים.

בתחילת ספר שמות אנו נפגשים לראשונה עם האישיות העליונה ביותר שצמחה בתולדות האנושות, עם משה רבנו. התורה בוחרת לתאר את ראשית דרכו באמצעות שלוש תכונות החשובות למנהיג: העדפת האינטרס הציבורי על פני האישי, רגישות חברתית ועמידה בלחצים חיצוניים.

פרשת ויגש מביאה לשיא את העימות בין שבין יוסף ויהודה. שתי הגישות, הכלכלית אוניברסלית מצד אחד לעומת התורנית לאומית מצד שני מתבררות היטב. בסופו של דבר יודה גם יוסף כי גישתו של יהודה היא הנכונה. כשיהודה בראש יש מלכות, כשיוסף בראש ישנה התפרקות כללית של האומה.

אחרי מסע הנדודים שעבר יעקב אבינו במשך למעלה מעשרים שנה, אחרי כל המאבקים הגלויים והנסתרים מול לבן ומול עשו, הוא סוף כל סוף מבקש קצת שלווה. "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" ביקש יעקב לישב בשלווה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף. מתי הוא כן יישב בשלווה?

ביום שישי התפרסם בNRG מאמרו השבועי של אברום בורג על פרשת השבוע, בו נכתב "ארורים שמעון ולוי וכל צאצאיהם האלימים מאז ועד מאיר כהנא וממשיכי דרכו הבאושים." איך הבוגד הלאומי, מעז להטיף מוסר לשני אחים, שפעלו בשם כבוד לאומי, מושג שבורג שכח אותו מזמן, אם בכלל הכיר אותו?! תגובה.

פרשת תולדות מתארת לנו את אופיו של עשו – אדום, הדמות התנ"כית שמזוהה עם העולם המערבי. האישיות המיואשת של עשו, שרוצה הכל עכשיו בעולם הזה, שונאת יותר מכל את יעקב, מי שמתנהל לאיטו ולא מפחד מדרך ארוכה. מבחינה זו מדינת ישראל מציגה את השקר של העולם המערבי ועל כך המלחמה.

משה רבנו, גם בפרידתו הפיזית מעם ישראל, ימשיך להיות עם בניו-תלמידיו, בתור מי שהתווה להם את הדרך הוא יישאר איתם לנצח נצחים. שימו לב לברכת הדרך ליהושע "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". במילים "ואנכי אהיה עמך" אומר משה רבנו, כי אמנם הוא לא יהיה נוכח בגופו, אבל רוחו ומורשתו תלווה תמיד את עם ישראל.

בכל שנה, כאשר החקלאי יעלה ויביא את ראשית היבול שלו לירושלים, הוא יזכור ויזכיר מול בית ה', מול הכהנים ומול כל עם ישראל, שהוא יודע בזכות מה הוא הגיע לאן שהוא הגיע. אכן בזכות מאמציו של האיש הפרטי, אבל גם ובעיקר הודות לברכת ה' על סמך מעשי אבותיו. רק כאשר הוא יסתכל על השפע והעושר שניתן לו, באופן הזה, יש סיכוי כי העושר לא יוציא אותו מדעתו, הוא יקבל את העושר בפרופורציות הנכונות.

בעת הכניסה לארץ גם תעלה שאלת ההנהגה, בניגוד לכל מיני תפיסות אנרכיסטיות אנטי-לאומיות המתנגדות למלכות, התורה דווקא אומרת "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". אלא שהמלכות היא לא חסרת גבולות, המלך חייב להיות יהודי. מבט לפרשת שופטים

בארץ ישראל גם הפעולות החומרית הופכות לפעולות של קודש, עצם הישיבה בארץ ישראל מעלה את האכילה שבה למדרגה של קודש. קדושה זו מתפשטת בכל שטחי הארץ עד "קצה גבולך". בדומה לאכילת בשר קרבן החטאת. פרשת ראה, מסר חדש וזווית מרתקת לפרשה. שבת שלום! (יהדות)

מעשהו של פנחס עורר הרבה גינויים, עד היום בחוגי שמאל ישנה סלידה ממעשהו. אלא שבתורה הוא דווקא מוזכר לשבח. אריה יואלי קורא את הפרשה ומנסה להבין מדוע כאשר פנחס לוקח את החוק לידיים הוא זוכה שיקראו על שמו פרשה מהתורה.