הרב יעקב פילבר

מדוע היה צורך לברוא לכתחילה את האדם דו פרצופין אחד לפנים ואחד לאחור, ואחר כך לנסר אותם לשני גבים, למה מראש לא נברא המין האנושי כשני יצורים נפרדים כמו שאר כל היצורים?

מפני המגוון הרחב של המשתתפים, והחשש שהמשתתפים בו יובילו את הלימוד והדיון בו לכל מיני אפיקים שאינם שייכים, ראה רבנו הרב צבי יהודה להציב ארבעה כללים איך ללמוד את משנת אביו שלא להסיטו למחוזות שאינם לעניין

הנצי"ב אינו דורש ממנהיג הציבור "יראת שמים דתית" את זה הוא משאיר לזקני העם תלמידי החכמים, וממנהיגי הציבור הוא שואל יראת שמים חברתית

האמונה בביאת המשיח היא אחד משלוש עשרה עיקרי היהדות, ואין בינה לבין "המשיחיסטים" מימין ומשמאל כל דמיון

בפתיחתו לספר בראשית, נותן הנצי"ב תשובה לשאלה זו: שם הוא מסביר שהביטוי 'דור עיקש ופתלתל' האמור בפרשת האזינו, הוא אמור על אנשי בית שני, שלמרות שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אבל "לא היו ישרים בהליכות עולמים"

קנאות יש לה מקום רק כאשר היא הפתרון היחידי, כמו אצל פנחס שהמגיפה הייתה בעיצומה ורק בהריגתו של זמרי היא תיעצר, במקרה כזה של אין ברירה חייבים לפעול ומיד

מוסכם לפי כל השיטות שיש מקום גם לאמונה וגם למחקר, והוויכוח ביניהם הוא מי מהם הוא לכתחילה ורצוי, ומי מהם הוא בדיעבד כצורך והכרח

עם כל אהבתנו לארצנו, לא כל יחיד או קבוצת אנשים יכולה להקים לה מאחז או התנחלות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, מפת ההתיישבות חייבת להיות מבוססת על שיקול דעת רחב

המציאות המרה טופחת על פנינו, אנו דומים לאדם המנסה לכבות דליקה בנפט. וכך נהגנו אנחנו גם בסכסוך הישראלי־ערבי כמו הסכם אוסלו ואחריו "מפת הדרכים" או עקירת גוש קטיף

בפגישה המפורסמת של דוד בן־גוריון עם החזון־איש, שאל ראש הממשלה את החזון־איש: כיצד נוכל אנו החילוניים והדתיים להמשיך לחיות כעם אחד למרות חילוקי הדעות? על כך השיב לו החזו"א בדברי הגמרא [סנהדרין לב ב]: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, עם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, תדחה שאינה טעונה מפני […]

אנו מצויים כיום בקו התפר שבין התחיה הגשמית לתחיה הרוחנית, מצב המזכיר לנו את נבואת "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל

בבואנו ליזום אחדות במחנה שלנו, מה עלינו לעשות? הבה נבוא להקשיב להנחיות של רבותינו. הרב יעקב פילבר על כנס האחדות של רבני הציונות הדתית

אם יפנים האדם את התובנה הזו שהוא וחברו כגוף אחד אז לא יקשה עליו לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ממש, מפני שהאוהב את חברו בעצם אוהב את עצמו

"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", כך שאת המהות הישראלית הבסיסית שהיא סגולה אלוקית אותה אין היהודי יכול להפסיד, ולכן גם אם הפרט נכשל באופן פרטי בבחירתו החופשית, שעל כך הוא עתיד ליתן את הדין, עדיין הוא ממשיך להיות יהודי

תכונה של חירות – מסביר הראי"ה – היא כשהאדם מרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם, לעומת זה תכונת העבדות היא שהאדם אינו חי את עצמיותו אלא את מה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו שליטה רשמית או שליטה מוסרית

גם פרעה בחושו העיוור הבין שהמשפחה ודור העתיד הם סוד ההישרדות של עם ישראל, ועל כן הוא מפנה את גזירותיו בעיקר לפגוע בדור העתיד

מה ראתה התורה לחזור ולהזכיר שלש פעמים (עיין לא ב, לה ל) את בצלאל, את אביו, את סבו ואת שם שבטו? הופעתו של בצלאל היתה תגלית מופלאה שמלכתחילה לא היתה מוכרת לישראל

עד שאנו שואלים מדוע לא נתנה התורה לבית דין לדון לפי הנסיבות, מוטב שנשאל אם בכלל אפשר למסור לבשר ודם לדון את הזולת על פי מה שמתרחש בלבו פנימה?

בהתנהלות הציבורית שלנו פעמים רבות אנחנו מתמקדים בנושא מסוים, כשלפתחנו ממתינות משימות רבות נוספות, ומאחר ואנו רוצים לעשות את הנושא הקרוב ללבנו בצורה היותר מושלמת, יש ואין אנו רגישים מספיק לשלמותם של יתר הנושאים

כאשר היחיד כפרט או העם בכללו נמצאים במצב מוסרי נעלה, שהאמונה בבורא עולם וקיום המצוות הם דבר המובן מאליו, וכשאדם זכה להיות במעלה רוחנית כזו אין הוא צריך להנהגה ניסית