בימים הראשונים אחרי מתקפת הפתע בשבעה באוקטובר, היה נדמה שגם במערכת הפוליטית מפנימים שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר – ובתוך כך גם בממשלה ובכנסת יהיו חייבים לעשות התאמות למציאות החדשה.

כבר אז שתי דמויות בקואליציה – שרת ההסברה גלית דיסטל וסגנית שר האוצר מיכל וולדיגר – התפטרו מתפקידן והיה נדמה שהחלה מגמה של לקיחת אחריות אמיתית ואופציה לצמצום המנגנון הממשלה המנופח.

די מהר התברר ששום דבר לא קרה, והסכר לא נפרץ. אמנם היו בתקופה ההיא עוד שרים ושרות ששקלו זאת, אך כנראה שהדבק לכיסא והאהבה לשררה נותרו חזקים יותר.

ישיבת ממשלה (צילום: חיים צח / לע"מ)

והנה לפתע בשבוע שעבר, שוב היה נדמה שמשהו משתנה – כאשר השר עמיחי שיקלי הודיע שהוא מעוניין לוותר על אחד מתפקידיו וגם לחזור לכנסת, במקום של ח"כ נורווגי בסיעת הליכוד.

אבל פה הסתבר שכלום לא השתנה: קצת לחץ פוליטי של חברי כנסת ובכירים במפלגה – וראש הממשלה נתניהו לחץ על הבלם ועצר את המפולת, לפני שהבעיות בתוך הליכוד יגברו.

גם ההחלטה המעודכנת להעביר את האחריות על המשרד לשוויון חברתי משיקלי לידיים של השרה מאי גולן התבררה כאחיזת עיניים, ומדובר בסך הכול בחיבור של שני משרדים מזעריים, והשארה של אותם כמות שרים בממשלה.

לשמור על הכיסא יותר חשוב

על רקע תקציב המדינה החדש והצורך לחיסכון של מיליארדי שקלים – התברר שהממשלה לא הייתה מוכנה אפילו לבצע מהלך סימלי של שינוי סדרי העדיפות הפוליטיים ולבטל שורת משרדים מיותרים, לצמצם יחידות וכן – להביא לפיטורים של כמה שרים לא נצרכים בימים אלו.

נתניהו פשוט לא מסוגל לעמוד מול ראשי הקואליציה שלו – ולדרוש את הדבר הבסיסי הזה, וזאת כמובן מהסיבה הפשוטה: החשש מזעזוע פוליטי שיערער את כיסא שלטונו.

נתניהו וגולן (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

מנגד לא ברור איך אנשים כמו גילה גמליאל, מאי גולן, עמיחי אליהו, חיים ביטון, יואב בן צור, אורית סטרוק או דודי אמסלם מסוגלים להסתכל במראה מבלי להתבייש, בזמן שהם מרפדים תפקידים חסרי הצדקה.

אז כן, הפוליטיקה הישנה נשארה חזקה מכל דבר – ושמירת הקואליציה היא מטרת העל של בנימין נתניהו, ובינתיים הוא ימשיך להסתכל על האזרחים שכבר חודשים מתגייסים למען המדינה ולחשוב שהם מטומטמים.

חברי הקואליציה פשוט לא מאמינים שהם צריכים לשמש דוגמא לציבור, וכלום לא קרה באמת מאז השבעה באוקטובר.