שירז קידר מקיבוץ בארי, משתפת את סרוגים בחוויות הקשות והתחושות מהטבח בבארי, שירז, בן זוגה ושניים מילדיה היו איתה בממ"ד, חמיה נרצח וחמותה נחטפה לעזה.

"ביום שבת ב-6:30 בבוקר שמענו בומים בלתי מוסברים, ללא צבע אדום, הבנו שמשהו חריג קורה. נעלנו את הבית ונכנסנו לממ"ד. הקטן שלי בן שנתיים וחצי התעורר ויחד עם הבן הגדול נעלנו את עצמנו בממ"ד. התחילו בומים מאד חזקים ויריות ובמקביל קבוצת הווטצאפ של הקיבוץ מתחילה לדווח: יש פה ערבים, יש פה מחבלים, ירו בזה, רצחו את זה. מבינים שמשהו רע קורה בקיבוץ, חשבנו 2-3 מחבלים לא הבנו שזה 1,000 מחבלים בתוך הקיבוץ".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שירז מפונה מבארי

"בכל הכאוס והזוועות פיתחתי תודעה של הגנה"

ההוראות התחילו להגיע "לסגור את הדלתות ולא לדבר, החשמל נפל, ככה היינו 20 שעות בממ"ד. שעה אחרי שהתחיל האסון כתבתי בפייסבוק : טובחים בנו, הורגים אותנו, איפה הצבא?"

שירז ממשיכה בתיאורה המצמרר "מבחוץ שומעים יריות ופצצות, הם הצמידו מטעני חבלה לתוך הממ"דים, מסביבנו שמענו רק ערבית במשך 5 שעות ,אף לא מילה בעברית אנשים דיווחו דיווחים מזעזעים בזמן אמת בווטסאפ "יורים בי, רוצחים אותי, פוגעים בי, לוקחים אותי, חוטפים אותי. אנחנו 20 שעות בממד בלי מים בלי אוכל מבינים שאין לאן לברוח".

שירז מתארת נקודה כואבת אך גם טובה "הקטן שלי, העלה חום כתוצאה מחוסר מים וחוסר אוכל, הוא ממש התייבש והפך להיות אפתי, שכב ובהה בתקרה, וזה בעצם הציל אותנו כי הוא לא בכה וכך המחבלים לא שמעו שאנחנו בפנים".

למרות שלא היה חשמל, אוכל ומים שירז בכל זאת הרגישה מוגנת, שירז היא מטפלת הוליסטית, וכל הזמן הזה היא היתה בתודעה של הגנה ואור ואמרה לעצמה "אני מוגנת", הבית שלה נשאר עומד על תילו.

"מי חשב על לקחת נעליים?!"

שירז נסעה לקיבוץ אתמול (ג') להביא מזכרות "הרגשה של חורבן, שדה קרב, חוץ מהרס אין כלום, נסעתי להביא תמונות של חמי וחמותי, זכרונות שישארו לנו, את כל הדברים החומריים אפשר להשלים".

וממשיכה בסיפורה "לאחר חמש שעות התחלנו לשמוע עברית, כל הכביש של אשכול , כביש 232, היה מלא במטעני חבלה, חיילים נפלו בדרך לקיבוץ ובכניסה אליו. לבית של שירז יחידת דובדבן הגיעה בסביבות אחת בלילה "לחיילים היה קוד והם היו צריכים לומר אותו שלוש פעמים. באחת בלילה חולצנו תחת אש, תחת יריות. הלכנו רגלית. הקטן היה בלי נעליים, מי חשב על לקחת נעליים?!"

אחרי כל השעות בממ"ד. לקחו אותם לשטח כינוס בקיבוץ. שם הם הבינו את גודל האסון. משפחות שהגיעו בחלקן והתחילו לספר מה עבר עליהם. אח של בן זוגה, אשתו וילדיו נפגשים עימם בקיבוץ וזו היתה שמחה גדולה שהם בחיים אך במקביל הם מגלים שחמיה נרצח וחמותה חטופה בעזה.

"כל משפחה בבארי נפגעה אין משפחה שנשארה שלמה, חמי הוא חולה פרקניסון ,הוא לא הספיק להגיע ללממ"ד וכבר רצחו אותו מטווח אפס. חמותי עשתה הליכת בוקר, הדבר הראשון שהמחבלים פגשו זה אותה והם חטפו אותה. יש הקלטה שהיא שלחה "חטפו אותי חטפו אותי ירו בי", היא הספיקה להתקשר".

"לא הבנתי איך הוא מתקשר אלי בשבת, לא ידעתי שיש מושג של פיקוח נפש"

שירז מוסיפה על הכח של הקולקטיב "המלון קיבל אותנו בחמש לפנות בוקר, וזה הבית שלנו עד שנמצא מקום לכולנו. אנחנו זקוקים לביחד הזה. יש לי משפחה ביהודה ושמרון בהר ברכה, בעלי, קרני שומרון, ואיתמר. בשמחת תורה נכנסו אליהם לבית הכנסת ואמרו להם ששלושה קיבוצים נפלו,  מיד התקשר אלי דוד שלי ולא הבנתי איך הוא מתקשר הרי זה שבת, לא ידעתי שיש מושג של פיקוח נפש. והוא אמר לי לעדכן בקבוצה כדי להרגיע את כולם.הם היו איתנו כל הזמן לאורך כל הדרך".

שירז ברגעים הקשים כתבה פוסט הספד בפייסבוק "נפרדתי מהחברות, מהמשפחה. חשתי שעוד רגע לא נהיה פה וצריך להפרד, בחוץ השתוללה זוועת עולם"

מה שהחזיק את שירז ובני הקיבוץ היה עם ישראל "עם ישראל התגלה בתפארתו, אנשים כל הזמן תורמים ונותנים ועושים ונותנים, כל עם ישראל פה, חיכו לנו פה על הבוקר, מברשת שיניים ומשחת שיניים וכל הדברים הקטנים שחייבים. הם פשוט חשבו על הכל. הידיעה שיש אנשים איתנו החזיקה אותנו גם בחשיבה, גם במעשים וגם בתפילות".