הימים שבין כסה לעשור ימי הוד הם, את השפעת טהרת היום הקדוש ובכללו אווירת הפיוס והמחילה ניתן לחוש בימים אלו, אך השנה למגינת ליבנו מעשה שטן של קומץ מתלהמים העיב וטשטש אצילותם.

חג הסוכות דהשתא מביא בחובו מחשבות רבות בדבר השלום. את מי נזכה להזמין השנה לסוכתנו? מי יהיו האורחים שלנו? האמנם כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת?

שני קולות מתגוששים ומתרוצצים בתוכנו. האם כל דכפין יבוא ויסתופף בצל סוכתנו? או רק אנ"ש ואלו שרוחשים את טובתנו ומהמחנה שלנו? מחד, האהבה צריכה להיות נתונה לכל "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם". ואם יש בנו רבב של שנאה או ריחוק אפילו ביחס לאחד מזולתנו אזי חיסרון גדול הוא בשלמותה של האומה.

ומאידך, איך ראוי להתייחס לאלו המבעטים ביד המושטת לאחווה ורואים בה מגמה זדונית ועויינת הזוממת להשתלט ולפגוע בחופש ובמרחבי החיים שלהם.

אז בואו נעשה קצת סדר, בימים האחרונים שמעתי אמירות של חלק מחבריי הרבנים הקוראים להגביר את הטוב, האור והיופי שבחברה הישראלית שהוא העיקר, והצדק עימם. ועמך כולם צדיקים. אך מאידך, סכלות וחוסר אחריות ציבורית להתעלם ממחרחרי הריב המנסים להרוס את הלכידות הישראלית ולהתהלך באופוריה מנותקת מהתחולל בשיח הישראלי. הרי שפנייה לקבוצת מיעוט זאת באהבה – בנאיביות יסודה, ובחוסר הבנה מהי אהבת אמת ומהי ההשלכה להתנהלות זאת.

יהודי פותח את יומו ב"אלוקיי נשמה שנתת בי – טהורה", בהודאה על טוהר הנפש שניתנה לנו ומתחדשת בכל יום, ואכן זאת הטבעיות הישראלית, אך מייד מזכירים לנו מתקני התפילה שהמפגש עם החיים שבחוץ עמוסי שאון ומהומה הם וטרם הגענו לשלמותה של המציאות ויש להגדיר אותם בבהירות ואחריות ולהיזהר לבל תיפול נשמתינו הטהורה לרשתם, ולכן אנו מבקשים "שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע…".

אין לנו עדיין את הפריווילגיה לנוח על זרי הדפנה של עולם אפוקליפטי, עלינו להבין נכוחה את המתרחש בסביבתנו אם חפצי חיים אנו. אך יחד עם זאת חובתנו להבחין בין רבבות עמך ישראל, שהטוב האור והנועם הוא ליבת חייהם ואותם יש להזמין ולהכניס ללא שום הבחנה של מעמד או מגזר לסוכת השלום שלנו, לבין קבוצה שולית, חסרת אחריות, שמתאמצת להבעיר ולכלות את כל האור והטוב שבאומה – אלו שמכוח מעשיהם ניסחו לעצמם הגדרה חדשה – 'טרור פרוגרסיבי', ולהבין שלעת הזו, אזנם אינה כרויה לפיוס ובצער רב אנו נאלצים לכלוא את רוחה של האהבה, ובכאב אנו מבינים שלעת הזאת הם בוחרים להישאר בהמתנה מחוץ לסוכת השלום, עד יעבור זעמם ויבינו שעם אחד אנו.

דווקא עתה, יש לשים לב מליפול בניסוחים מניפולטיביים העושים שימוש בסוכת השלום, עלינו להיזהר מהשפעתו ההרסנית של המוסר הנוצרי שכולו רצוף שקר ודמיון, שקורא לשלום ואהבה לכל מתוך חוסר אחריות מוסרית, תאולוגיה שבתוכיותה התייאשה מהטוב במציאות לכן בשקר יסודה.

זה כל כך נפלא לדבר אהבה כאשר אתה אוהב את כולם וכולם אוהבים אותך ומתייגים אותך כחיובי, נאור ומאיר פנים, אך בתורת ה' התמימה שלנו יש גם פרק המדריכנו איך להתמודד עם "המלעיגים עליו בעבודת ה' ", ועוד פרקים רבים שהם חלק ממצוות תוכחה ומהאופן שבו עלינו להתמודד עם הרשע שבמציאות.

לא כבודנו הפרטי מונח כאן כי אם חוסנה וכבוד ערכי הקודש של האומה שנרמסים בשאת נפש, נתונים הם לאחריותנו, ומי שערכי הנצח של עמו חשובים לו אין לו רשות למחול על רמיסת ערכי חייו. האם חשבתם לרגע איך אבא ואמא מרגישים ומה מתחולל בתוכם כאשר נאלצים לתפוס את ידו של בנם בן השלוש עשרה ולהביאו לבית הדין כדי לסוקלו בשל מעשיו, מתוך אחריות לסופו 'כדי שימות זכאי ולא ימות חייב', היכן החמלה והאהבה הטבעית לבנם אהובם נעלמה?

נכון, בן סורר ומורה לאחת השיטות 'לא היה ולא עתיד להיות', אך בכל זאת לא נפקד מקומה של פרשייה זאת מהתורה שמוצאת לנכון להאריך בפרטיה, התורה מחנכת אותנו מהי אהבת אמת שלפעמים אף נצרבת בכאב ולא ברגשנות רדודה חסרת אחריות המכלה את עצמה לדעת.

אהבת אמת היא זאת הרואה למרחקים ולפעמים אף מתוך גרון שנוק מדריכה אותנו איך לראות מעבר לכאן ועכשיו ולשאת את תחושת האהבה הטבעית לזמנים ראויים יותר.וזאת היא בדיוק תמצית ההבנה מהי סוכת שלום, סוכה המחברת בין כל חלקי האומה וערכיה יחדיו.