מעודי אני משתדל להימנע מלהתייחס לסוגיות פוליטיות פרסנוליות פנים מפלגתיות מסיבות רבות, והעיקרית שבהן, בהיותי רואה את חובתי לעסוק במהות ובקריאת הכיוון החברתית אתית ולא לנבור בעסקנות פוליטית.

אז מה מביא אותי לכתוב על הפולמוס סביב מינויו של חה"כ לשעבר ניר אורבך לראש הרשות לזהות יהודית ?

חשבתי לתומי שהציבור הדתי מסוגל לגלות בגרות וענייניות ולא להיות מונע מרגשי נקם וחיסולי חשבונות פוליטיים, בפרט בחברה שמושג התשובה והתיקון הינן ליבת המורשת הערכית שלה, אז מה פשר הלהג הרודפני מלא הקצף סביב מינוי זה?

להזכירנו איך חשנו כל אימת שנתקלנו בסטיקר המגוחך "חבר אני זוכר", תחושת רדיפה שלא משנה מה נאמר או נעשה, אות קין חקוקה במצחנו לעד, למרות שידענו שהיה זה לא יותר מגימיק פוליטי שמגמתו ליצור תודעת כזב, בכל זאת חשנו מידור חברתי ורודפנות שאינה מוכנה להרפות.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ניר אורבך באולפן סרוגים

כמובן לא ניתן לכחד כי החבירה של ניר אורבך לגורמים פוליטיים שרימו את בוחריהם, היא זאת שגרמה ובצדק לזעם רב מחשש למהלכים פוליטיים מסוכנים ובהחלט מובנת, אך עלינו לזכור שלאחר מריטת עצבים, ניר התעשת והצטרף להפלת ממשלת הכזב.

בימים אלו ממש גורמים בציבור הדתי, בעיקר ליברליים אך לא רק, מנסים לקדם שיח ופיוס עם גורמים קיצוניים שמנסים למוטט את החברה הישראלית ומוכנים להכיל ולגלות טורלנטיות ביחס לנזק שיצרו וממשיכים ליצור, אך מאידך מלינים על החזרתו של ניר לעשייה הפוליטית ומתקוממים על כך שמאפשרים לו לחזור ולתקן. האם שכחנו שדברי חז"ל שאין מזכירים לבעל תשובה את מעשיו הראשונים נאמרו גם על יריבים פוליטיים?

אך ביותר אני מוטרד מהטהרנות המושמעת הנעוצה בחוסר היכולת לאפשר לאדם ששגה לקבל אחריות על מעשיו הראשונים ולהתקדם הלאה, לסדום היינו לעמורה דמינו? מה פשר הלהט הרודפני הזה?

תרבות נקם זאת מקומה יכירנה בחברות פשע או עולם שלישי, בהם התשובה תתקבל רק לאחר מיצוי פעולת הנקם שבדרך כלל תגיע למיצויה בכיליון טוטאלי של ה"חוטא", תמצית התאולוגיה הנוצרית בה לא תיתכן תשובה ותיקון, והיפוכה הגמור בתורת ישראל שלימדה אותנו שתשובה קדמה לעולם.

חז"ל מספרים לנו על יהונתן בן גרשום נכדו של משה רבנו, שהיה כהן לעבודה זרה אצל מיכה, כשפגשו דוד המלך וזיהה את יכולותיו ונטיות נפשו סלל עבורו דרך סובלימטיבית שתסייע לו לעלות על דרך המלך ולנתב את כשרונותיו לעשייה ציבורית אפקטיבית, ולכן מינהו לשר האוצר המלכותי שלו. אך משהוחלפה המלכות ויהונתן בן גרשום הודח באשר לא היה מנאמניו של שלמה – חזר לסורו.

לצערי היחס הרודפני נוכח לא רק בסיטואציה זאת, אנו פוגשים אותו גם  באישי ציבור שאינם פוליטיים כאנשי חינוך ותורה שהטיבו רבות עם החברה ולדאבון הלב כשלו מוסרית. מקומם ביותר לראות את אווירת העליהום הצדקנית שאינה מאפשרת תיקון ותשובה ומסתערת עליהם בחמת זעם טהרנית, אין בכוונתי חלילה למלטתם מלתת דין חשבון על מעשיהם ובמידת הצורך להשית עליהם סנקציה.

אך מן הראוי לאפשר לכל אדם באשר הוא – ובפרט לאלו שבראשיתם היו מסורים לחברה – תהליך מכבד המותיר בהמשכו תיקון. עלינו לבחון מה טיבה של נורמה זאת ומניין שאבנו אותה.

חוששני שבנדון דידן, קיימים מניעים ואינטרסים פוליטיים אחרים וניר לא באמת העניין, שמא מבקשים להעמיק את הדה לגיטימציה של שולחיו, אך מכיוון שעסקינן בספקולטיביות לא אכביר מילים מעבר, רק תקוותי שנתקדם למקום סולידרי וחיובי יותר.