יעל גרינברג ז"ל, בריאיון אחרון שקיימה עם כתב הרווחה של "ידיעות אחרונות" לשעבר דוד רגב, אמרה "הנאנסת משמרת. המילים האלה הן כתם שלא אצליח להשתחרר ממנו".

אתמול, לאחר שנפטרה בגיל 49 ממחלת ריאות קשה, הובאה למנוחות בבית העלמין בקריית אתא האישה שנשאה על גבה את אחד הסיפורים המטלטלים שהיו במדינה. 

קיץ 1988 בקיבוץ שמרת, חבורת בני נוער חיללו את גופה של יעל, אז נערה בת 14 וחצי. במשך ימים הם אנסו אותה, היא תחילה ניסתה להתנגד להם עד שלא נותר בה עוד כוח.

לאחר שהתלוננה במשטרה הנערים נעצרו ובית המשפט המחוזי זיכה אותם מחמת הספק בטענה שגרסת המתלוננת לא אמינה ובטענה שלא הביעה סירוב מפורש, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה והרשיע ארבעה מהם באונס.

מאז אותו מקרה יעל לא חזרה לחיים. שנים אחר כך, כשהיא אמא לחמש בנות היא עדיין לא הצליחה לצאת מהטראומה ולחזור לעבודה. היא עבדה במשרות חלקיות, פעם טיפול בקשישים, טיפול בנכים ואף הגיע למצב בו אין לה אוכל לתת לבנות ופנתה לעבודה בזנות, "אני זוכרת את היום שבו עמדתי מול המקרר הריק ולא היה לי מה לתת לבנות שלי לאכול. הן היו קטנות. אז החלטתי שאני אמכור את הגוף שלי, כי ממילא אין לי כבר קשר לגוף הזה, הוא כבר לא שלי. אז למה לא לנצל אותו כדי להביא אוכל לבנות. התקשרתי למשרד ליווי וביקשתי לעבוד כנערת ליווי. פתחו לי תא קולי וקראתי לעצמי שירה".

משרדי הרווחה שלחו את בנותיה לפנימייה ויעל עברה שנים של מאבקים על מנת להחזיר את הבנות אליה ולצאת ממעגל הזנות "אני רוצה את הבנות שלי בחזרה, הן האור היחיד שנותר לי בחיים" אמרה אז לרגב ששמר איתה על קשר במהלך חייה וליווה אותה במשברים.

בגיל 45, שלוש שנים לפני מותה סיפרה יעל "החיים קשים מאוד. אני לא עושה כמעט כלום. יושבת בבית, בסלון, ובעיקר רואה טלוויזיה כל היום. חלק מהבנות מתגוררות איתי וזה קצת מקל. לא יותר מזה. אני חולה ולא מסוגלת לעבוד, חיה מקצבה של ביטוח לאומי, מהיד לפה. מתקיימת בקושי. עבדתי בכל מיני עבודות, טיפלתי בקשישים, אבל לא החזקתי מעמד. הילדות שלי עוזרות לי כשאפשר. בן הזוג שהיה לי, שהוא אבא של הבנות, עזב והשאיר אחריו חובות. גם המצב הנפשי שלי לא הכי טוב. אני שבורה כולי. אני לא יוצאת מהבית, כמעט אין לי חברים, אין לי כלום. אני בת 45 ואני מרגישה שאני בת 200".

ושיתפה שנרצחה כבר אז, בגיל 14 וחצי "הכול נהרס. החיים שלי נמחקו באותו היום שזה קרה, בגיל 14 וחצי. מאז האונס הפכתי למתה-מהלכת. שכבתי ימים שלמים במיטה וסירבתי שיתקרבו אליי ויגעו בי. כל הניסיונות להשתקם לא עזרו ולצערי נאלצתי לעשות כל מיני דברים כדי לפרנס את הבנות שלי ולהביא להן אוכל הביתה. גם שירותי הרווחה שהיו צריכים לעזור לא עזרו. לקחו לי את הבנות ונאבקתי בבית משפט כדי להחזיר אותן אליי. אמרו עלי דברים קשים ונוראיים. האשימו אותי בכל מיני דברים שלא עשיתי. אין לי כוח לחיים האלה, אני לא רוצה לחיות אותם".

על החרדות כאמא לחמש בנות היא סיפרה "כשהן נולדו הפכתי לאמא חרדתית מאוד. נולדו לי בנות והפחד שלי היה שיקרה להן מה שקרה לי. הייתי שומרת עליהן ומזהירה אותן כל הזמן מגברים. כשהבנות שלי גדלו סיפרתי להן מה עבר עליי. הן יודעות מה קרה שם. כל החיים פחדתי ואני פוחדת שגם להן זה יקרה".

"אני פגועה ומיואשת מהמדינה הזו שהפקירה אותי אחרי המעשה" שיתפה יעל בכאב, "העבירו אותי בין עובדת סוציאלית אחת לשנייה. פגעו בי. רמסו אותי. נקלעתי למצוקה. ועכשיו אני רק רוצה להגן על הילדות שלי. שלא יקרה להן מה שקרה לי. לא הסתרתי מהן כלום. החיים שלי נהרסו. אני לא רוצה שהחיים שלהן ייהרסו גם".

על נכדים היא בעיקר מודה שנולדו בנים ולא בנות "הנכדים נותנים לי קצת אור. אני אוהבת שהם מגיעים אליי. אני שמחה שנולדו לבת שלי בנים ולא בנות. אם היו נכדות הייתי פוחדת מאוד שמה שקרה לי יקרה גם להן. קצת מרגיע אותי שיש לי נכדים בנים, למרות שגם בנים מותקפים מינית. אף אחד לא מוגן".

כשנשאלה מה החלום שלה השיבה יעל "החלומות שלי נגמרו מזמן. אין לי חלום, יש לי רק תפילה אחת. כל לילה אני מתפללת מחדש לאלוהים שלא אקום בבוקר. בכל לילה אני מבקשת למות. לא רוצה לקום לעוד יום של סבל", היא אומרת.

אמש נפטרה יעל ממחלת ריאות קשה, או מצער עמוק על החיים שלא חיה מאז אותו קיץ שנת 1988.