בתקופה האחרונה המוחים נגד המהפכה המשפטית לא מסתפקים עוד בהפגנות בלבד, הם חוסמים כבישים ומנסים לשבש את מהלך החיים התקין. לאחר התלבטות החלטתי לא להצטרף לחסימת הכבישים, אלא להמשיך לעמוד, כמו תמיד, עם דגל ישראל ושלט: דתיים. ציונים. דמוקרטים.

אני עדיין לא בטוחה אם פעלתי נכון. מצד אחד המצב החמור מצדיק גם פעולות רדיקליות, שהרי השיבוש הצפוי לכולנו אם לא נהיה מדינה דמוקרטית חמור פי כמה וכמה מלעמוד שעה בפקק.

חברת הכנסת לשעבר, רחל עזריה, כתבה בספרה "המדריכה למהפכה" שכדי שמחאה תהיה אפקטיבית היא לא יכולה להסתפק בהפגנות בלבד ועליה לשבש את מהלך החיים השגרתי. למרות כל זאת, לא הייתי מסוגלת לחסום כביש.

לא יכולתי לחשוב על כך שחס וחלילה אגרום נזק בלתי הפיך לאישה יולדת או חולה שממהרים לבית חולים ועלולים להיתקע בפקק שאני גרמתי בכוונה תחילה. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. אוי לנו שאלה הדילמות שאנו מתלבטים בהן.

המחאה עלתה מדרגה

לא רק בחסימת כבישים מדובר. המחאה עלתה מדרגה ויש הקוראים להימנע משירות מילואים במקרה שהרפורמה תעבור כלשונה. אני מסתייגת גם מקריאה זו.

זה הבית שלנו, זו המדינה שלנו ועלינו להילחם עליה ולמענה ללא תנאי. גם אם האמון ייסדק במידה שתקשה לסמוך על ממשלה שאין לה בלמים, אני בטוחה שלחיילים ולקצינים יש אמון מלא ברמטכ"ל ובקצונה הבכירה בצה"ל ובכך שהם לא יעבירו אליהם פקודות לא חוקיות.

השאלה מה יקרה אם הממשלה חסרת הבלמים תנסה לשלוח את הצבא למשימות שדגל שחור מתנוסס מעליהן. הרמטכ"ל והקצינים הבכירים ינסו בודאי לעצור זאת. אבל מה יקרה אם גם להם, כמו למפכ"ל, יקראו פקידים ויאיימו להחליפם בקצינים אחרים אם לא יישרו קו ויפעלו כמצופה מהם.

רק ביום חמישי האחרון קיבלנו דוגמא להתערבות לא ראויה של השר לביטחון לאומי שדרש להעביר מתפקידו קצין משטרה בכיר ומוערך. טוב עשה המפכ"ל שחזר בו והתנצל על כך. איני מקנאה בו, ברמטכ"ל ובראש השב"כ. הדילמות איתן הם עלולים להתמודד בתקופה הקרובה קשות מנשוא.

בן גביר (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

המפגש הוא הישג בפני עצמו

מאז שיריב לוין הכריז על המהפכה המשפטית, במשך שמונה שבועות הקפדתי בכל מוצ"ש לצאת מיד אחרי ההבדלה ולנסוע מביתי בגלבוע להפגנה בתל אביב.

לפני שבוע, בגלל השבת המתאחרת לא ניתן היה להספיק להגיע לתל אביב ובלית ברירה ארגנתי הפגנה בצומת עין הנציב, ליד הכניסה לבית שאן, לא רחוק מהבית שלי. קיוויתי שיגיעו חמישים אנשים.

הגיעו מאה וחמישים ואתמול כבר היינו שלוש מאות. דתיים וחילוניים, תושבי בית שאן, חברי הקיבוצים הדתיים והחילוניים ומושבניקים. פסיפס יוצא דופן של החברה הישראלית, שכמעט בשום הזדמנות אחרת לא זוכה להיפגש.

בסוף ההפגנה אתמול ניגשה אלי מי שכיהנה בעבר כראש מועצת עמק המעיינות, הודתה לי בהתרגשות ואמרה שגם ללא קשר למהפכה המשפטית, קיום מפגש כזה הוא הישג בפני עצמו. בכל ההפגנות שרים "אין לנו ארץ אחרת". אבל גם אין לנו עם אחר.

לפני כמה ימים הוקמה קבוצת וואטסאפ חדשה שנקראת "תכנית היפרדות מהחרדים והמשיחיים" הקבוצה הזו גדלה בקצב מבהיל ודנים שם ברצינות באפשרות להיפרד לשתי מדינות. הקולות האלה מסוכנים לא פחות מהמהפכה המשפטית.

איך יתכן שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה שלנו?

הרי כבר ניסו את זה פעם, מדינות יהודה וישראל. שתיהן נחרבו. אם נהיה שתי מדינות לא נהיה.

לא פשוט יהיה להגיע לפשרה. הממשלה פגעה באמון שלנו עד כדי כך שבמצב שנוצר קשה מאוד לשבת ולדבר. ואף על פי כן, אין ברירה אחרת. אנחנו צריכים למצוא את הדרך להישאר עם אחד. למצוא את הנוסחה לפשרה.

הנשיא מעיד על כך שניתן לגשר על רוב המחלוקות. הצעתי כבר בטור קודם ואני חוזרת על הצעתי: עלינו להכניס לחדר אחד את יריב לוין ושמחה רוטמן ביחד עם אהרון ברק ודורית בייניש, ישבו ארבעתם וידונו עד שיצא עשן לבן.

כל פשרה שתהיה מקובלת על ארבעת האנשים האלה, תהיה מקובלת גם על רוב רובו של העם ותאפשר לנו להמשיך להיות מדינה אחת ועם אחד, למרות כל המחלוקות שיש בינינו.אני יודעת שזה מפתה להכריע ולנצח את הממשלה ותומכיה בעזרת הכוח המדהים של המחאה.

אולי גם הממשלה מתפתה להכריע בכוח השלטוני את האופוזיציה ואת המוני המפגינים. (אבל חשוב שנזכור שאם רק צד אחד ינצח כולנו נפסיד.

אלה ימים גורליים. הימים הבאים יקבעו את עתידה של מדינת ישראל. האם היא תישאר מדינה אחת דמוקרטית ומאוחדת, או חס וחלילה נתפצל.

חגגנו השבוע את פורים, אבל התחושה דומה יותר ליום הכיפורים. אני מתפללת שנחתם בספר חיים טובים. שנמצא את הדרך להישאר עם אחד. מדינה אחת, יהודית ודמוקרטית.