השדרנית והמוזיקאית הדתייה לבנת בן חמו, יצאה לחיפוש בית ספר יסודי לבתה הבכורה שעולה לכיתה א', ובין בתי הספר השונים אליהם היא נחשפה האי גילתה ש"הדתיים הרגילים", כהגדרתה, נעלמו.

הפוסט המלא של לבנת בן חמו

הבת הבכורה שלי עולה לכיתה א' ואני בהתלבטויות – באיזה בית ספר לרשום אותה בשנה הבאה. כבר ביקרתי בשלושה בתי ספר והיד עוד נטויה. אנחנו דתיים וגרים באשדוד, אז רוצים לרשום בבית ספר דתי. השאלה איזה דתי וכאן מתחילה הבעיה.

כרגע הבת שלי בגן שמוגדר כגן תורני, בנים ובנות עדיין יחד אבל החינוך והאווירה קצת יותר דתיים מהממלכתי – דתי הרגיל. זה בא לידי ביטוי בתכנים וגם באופי של המשפחות. החל מכיתה א' אותו תורני הופך למופרד – כיתת בנים וכיתת בנות. בשבילי זה קצת קשוח. כאישה דתייה ואפילו סתם כאישה אני כן מאמינה בהפרדה, אבל מגילאי התיכון ולא מגיל כל כך קטן. נדמה לי שצריכה להיות אינטראקציה שוטפת בין בנים לבנות בגילאי היסודי כדי לא ליצור פערים וחוסרים שיכולים לבוא לידי ביטוי באיכות הקשרים עם בני המין השני אחרי גיל 18.

אבל ההפרדה היא לא הרכיב היחיד הבעייתי שיש לי עם בתי הספר התורניים. לא מזמן ישבתי מחוץ לחוג הריקוד של הבת שלי ופגשתי מורה שלי מהתקופה בה למדתי באולפנא. הילדים שלה לומדים בבית ספר תורני ושאלתי אותה איך החוויה שלה. היא סיפרה לי קצת ואז עצרה ואמרה – אבל לבנת, זה בית ספר תורני. כן כן, אני יודעת, אמרתי לה. אבל את לא תורנית! היא עונה לי. מה זאת אומרת? תורני מלשון תורה – ואני שומרת תורה ומצוות. כן, היא אומרת. אבל את בלי כיסוי ראש ואת הולכת עם מכנסיים. באותו רגע עלה לי ואמרתי לה שאני לא הולכת לנהל איתה את הדיון הזה. אני את האולפנא סיימתי לפני 15 שנה.

אז תלכי לממלכתי דתי, אתם בטח חושבים. מה הבעיה. האמת שאין בעיה וכנראה שזה מה שיקרה בסוף. אבל בממלכתי דתי יש משפחות מכל הסוגים: גם דתיות, גם מסורתיות וגם חילוניות. ולמי שמחפש סביבה דתית, שגם שעות אחר הצהריים של המשחקים עם חברים יהיו באווירה דתית, מדובר בסוגיה שמעלה תהיות ומחשבות.

אני יודעת שיש במקומות אחרים יותר גיוון מבחינת זרמים, בטח ביישובים שהם דתיים באופיים. ובוודאי שבעיר כמו ירושלים למשל. אבל אנחנו בחרנו לחיות באשדוד, העיר בה נולדנו וגדלנו. אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שמי שרוצה דתי, האופציה היחידה שלו היא תורני שזה בעצם סוג של חרד"לי – חרדי לאומי?

מה קרה לזרם הזה של הדתיים הרגילים? אלה ששומרים שבת אבל לא מאמינים בהפרדה בין בנים לבנות מגילאי יסודי? אלה שמקפידים על טהרת המשפחה אבל אין להם בעיה לשמוע אישה ששרה? אלה שמתפללים בבוקר אבל מעודדים את הבנות שלהן להגשים את עצמן בכל אופן בו יבחרו – כולל שירות צבאי? מה קרה לנו? האם הזרם הזה של הדתיים הרגילים נעלם מן העולם?

אני פותחת עיתונים, קוראת באתרים – דתי היום זה אבי מעוז. אבל רגע חברים. איך יכול להיות שהקיצון הפך להיות חזות הכל? אני יודעת שסביבי יש עוד לא מעט אנשים כמוני – דתיים רגילים אבל פתוחים לעולם ומכבדים את המגוון העצום שבו. יכול להיות שהלכנו והשתבללנו אל תוך עצמנו? למה אנחנו לא מדברים יותר בקול, מנכיחים את עצמנו ואת הערכים שלאורם אנחנו חיים.

אסור לנו לתת לזרם אחד להשתלט על השדה הדתי. מי שחושב שניתוח השדה הפוליטי ותוצאות הבחירות האחרונות מוביל למסקנה שהזרם הזה שלנו, של הדתיים הנורמליים, נעלם – טועה! אנחנו לא נעלמנו מבחינה מספרית, אלא רק בנוכחות שלנו בעולם. מטבענו אנחנו לא בדלנים אלא משתלבים. ולכן חילי טרופר ומיכאל ביטון למשל לא נמצאים במפלגה דתית אלא במחנה הממלכתי. אנחנו שקטים מדי. ואולי זו הטעות. אולי גם אנחנו צריכים להרעיש או לכל הפחות להתחיל לדבר בקול רם וברור – שכולם ישמעו.