פרשת השבוע פותחת בתיאור עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, הקרבת הקרבנות, ובמיוחד הגרלת שני השעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל.

הזוהר בפרשת בא משווה, בין יום הכיפורים לבין פסח. ביום כיפור עיקר עבודת היום בתפילה היא הוידויים הרבים שאומרים במשך כל התפילות כמה וכמה פעמים, ומשתדלים לפרט את חטאינו כמה שאפשר. גם בפסח יש לנו מצוה להרבות בדיבור, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ויש לנו לספר בשבחו של הקב"ה וכמה ניסים הוא עושה לנו בכל דור ודור.

הזוהר מקשה על שתי העבודות הללו, מדוע צריך לפרט כל כך ולא די להסתפק במשהו כללי? הלא הקב"ה יודע מה אדם עשה? והוא גם יודע אלו ניסים הוא חולל במצרים ומדוע אם כן אנחנו צריכים להרבות כל כך בסיפור יציאת מצרים?

אלא אומר הזוהר, פירוט החטאים ביום כיפור אינו כדי להזכיר לקב"ה מה עשינו, מטרתו היא שונה לחלוטין, הזוהר אומר שהמקטרג העליון עומד תמיד לפני הקב"ה כדי לספר על עבירות בני האדם וכדי לתבוע ממנו להענישם. ואם אדם מקדים ומפרט חטאיו, ולא משאיר אפילו אחד שלא הודה בו, הוא סותם את פיו של המקטרג שהרי הודה בכל, ובמיוחד ביום כיפור שאז אין לו רשות לקטרג. ולא יכול אותו המקטרג לתבוע מהקב"ה שיעשה עם אותו אדם דין, והיות ואדם הודה, הקב"ה מרחם עליו, "מודה ועוזב ירוחם" ואם ח"ו אותו אדם לא מפרט חטאיו, אותו המקטרג מיד פותח פיו ואומר תראה איך הוא עז פנים ואינו מודה במה שעשה ובועט בקונו, וכך הוא מוציא דינו לחובה.

באותו האופן בפסח הדיבור אינו כדי להזכיר לקב"ה מה שעשה, אלא אומר הזוהר שבשעה שאדם מספר ביציאת מצרים המילים שלו עולות מעלה וכל פמליא של מעלה נאספים ורואים את מילותיו, ומיד מודים כולם לקב"ה ועולה כבודו עליהם מעלה ומטה.

כדי להבין טוב יותר את ההשוואה יש להסביר דבר נוסף, לכאורה לפי חז"ל עם ישראל היו במט' שערי טומאה במצרים, ויצאו בחפזון כיוון שאם היו נשארים עוד רגע נוסף לא היו יוצאים ממצרים, כך מקובל לומר, אלא שזה קשה מאד כיצד אדם יכול לראות את כל הניסים שעשה הקב"ה במצרים ולהשאר במדרגת טומאה כל כך נמוכה?

בעל ה"לשם שבו ואחלמה" מסביר שלא הבנו נכון את מטרת החפזון, בעצם עם ישראל במצרים בזכות הניסים הגלויים שראו בעיניהם היו קרובים מאד לשער החמישים של הקדושה, ובשעה שהקב"ה נכנס למצרים כדי להכות כל בכור, עוד רגע היו נכנסים בשער החמישים של הקדושה, ולא היו חוטאים עוד לעולם והיתה מתבטלת מטרת העולם, ולכן הוציאם בחפזון לפני שיתבטל היצר הרע שלהם לגמרי.

איך זה מסתדר עם חז"ל? נראה לי שבעל ה"לשם" התכוון לומר שעם ישראל במצרים גילו משהו מדהים והוא שלא משנה באיזה שער של טומאה אתה נמצא, גם שם בתוך הטומאה העמוקה ביותר יש קדושה, ובאותו הלילה האחרון שהיו במצרים וספרו בשבחו של הקב"ה ונקשרו אליו בקשר האמונה, הם גילו שבעצם בתוך שער ה49 של הטומאה, שם גם נמצא שער ה49 של הקדושה וכל מה שנדרש כדי למוצאו היה להאמין בה' ע"י ההודאה והשבח.

ביום כיפור אנחנו משתמשים בכח הדיבור כדי להפריד את הרע מתוכינו, להודות בחטאים ולאט לאט להפריד הכל עד שנשאר נקיים. אולם בפסח, אנחנו מבטלים את הרע לחלוטין, ע"י סיפור יציאת מצרים אנחנו מודים שהדבר העקרי אצלנו הוא נקודת האמונה שלנו בה' יתברך, ואז ממילא הכל מתבטל.

אפשר להשוות זאת לדין של בדיקה וביטול חמץ. מהתורה די בביטול החמץ, אך חכמים חששו שמא אדם לא יבצע את הביטול בלב שלם ולכן הצריכו גם בדיקת חמץ.

הפעולה של בדיקת החמץ, הוא חיפוש אחר החמץ, פירור אחר פירור, הוצאתו מהבית וביעורו, זו אותה פעולה שאנו עושים ביום כיפור בוידויים ובפירוט החטאים.

לעומת זאת פעולת הביטול בכלל לא דורשת להוציא את החמץ מהבית, כל מה שנדרש אדם לעשות, הוא להחליט שכל החמץ הזה בשבילו הוא כעפר הארץ, חסר חשיבות, חשוב לו יותר רצון ה'. עקרו של הפסח סובב סביב עקרון בטול החמץ, אנו יושבים בדרך חרות, נוהגים כבני מלכים, מספרים בשבחו של ה' ובהשגחתו, ומסיימים באמונה שלימה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כל תלאות היום יום נשכחים, לא משנה באיזה מצב אנחנו בדרך כלל, אם אנחנו שקועים במט' שערי טומאה או במקום אחר, בפסח כולנו יוצאים לחרות אמיתית, חרות שלא תלויה במצבו של האדם, אלא אך ורק ביכולתו להחליט מה הנקודה המרכזית בחייו ואז ממילא כל השאר מתבטל והופך להיות חסר חשיבות כעפר הארץ.

אמנם, חכמים חששו שיהיה לנו קשה לותר על ההרגלים הרעים שקנינו, ושלא באמת נותר על כל השטויות שיש לנו בחיים הרגילים בלב שלם, ונדבק בהם, ולכן, הם שאלו את היסוד של בדיקת חמץ מיום כיפור, ויישמו אותו בפסח.

בהפטרת השבת, הנביא סיכם בפס' אחד את ההבדלים הללו , "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" אם ביום כיפור הקב"ה שב אלינו(המלך בשדה, שובו אלי וכו'), בפסח אנחנו שבים אליו ומתנהגים כבניו(בני מלכים).

==

הרב אשר סבג – רב קהילה בראשון לציון וחבר ארגון רבני בית הלל