ישעיהו הנביא, רבי עקיבא, אביי ורבא. איך הם היו מסתכלים עלינו היום? זו שאלה מרתקת, וראוי שכל אחד ייתן עליה את הדעת ויענה לעצמו. אני מהמר שהם היו מצדיקים את כולנו וגם באים אלינו בטענות, בעת ובעונה אחת.

ממעוף הציבור, טענות הציבור הדתי לאומי מבוססות היטב במקורות. קיבוץ גלויות כשלב ראשון בגאולה; שילוב תורה ופרנסה; נשיאה בעול הבעיות החומריות של עם ישראל; ומעל הכל – השאיפה לחזור לימי התנ"ך באמצעות השתדלות אקטיבית.

אבל הציבור החרדי יכול להסכים עם כל זה, ובכל זאת להישאר בעמדתו. הוא יטען שבפועל החיבור לחילוניות שהאידיאלים הללו מייצרים, גורר נזק רוחני שמאלץ להקפיא את כל החזון. להמתין איתו עד שלא יהיה מסוכן רוחנית לצאת למרחב הציבורי של מדינת ישראל.

בדיוק כמו שהשמאל צודק שלא מוסרי לכבוש עם אחר, אבל טועה במסקנה שצריך לפנות שטחים כי פינוי שכזה יגביר את התיאבון של מי שהדלק שלו הוא תפיסת עולם דתית ולא פרגמטית, כך הציבור הדתי לאומי צודק בכל הדגלים שהוא מניף, חוץ מהמסקנה שלשם כך צריך להסיר את כל המחיצות מול החילוניות הישראלית.

אם כך נשאלת השאלה – מדוע ברור לנו שהציבור הדתי היום מחולק לשני זרמים עיקריים בלבד – הציבור החרדי והציבור הדתי לאומי. איפה האמצע?

איך לא קמה תנועה של אנשים שאומרת ציון היא קדושה, ארץ ישראל היא חשובה, לעבוד זה לא עבירה, לחזור לתנ"ך זו הטהורה שבשאיפות שיכול יהודי לשאוף אליהן? אך כל זה בלי שום חיבור לחילוניות, עם דגש חזק על בריחה מכל מה שנוגד את מצוות התורה ועלול להשפיע על חינוך ילדינו?

זו קדושת ציון, ציון מתוך קדושה. אז איפה האמצע? התשובה היא שהאמצע הזה לגמרי קיים, אנחנו רק אוהבים להתעלם ממנו.

האמצע הזה הוא קהילת זילברמן שברובע, זו הקהילה המתוקה של תורת החיים ביד בנימין, זו התפיסה שעליה קמה ישיבת כרם ביבנה שהצמיחה מאות תלמידי חכמים עצומים, ציוניים אבל עם שמרנות דתית כמעט חרדית.

זו הייתה ההשקפה של חכמי ירושלים המאירים, כמו הרב הרצוג והציץ אליעזר. שלא נדבר על יחידים, כמו עולי רוסיה הדתיים, שמתאימים בדיוק לתפיסה הזו. לדעתי זו גם התפיסה של כל יהדות ספרד.

באירופה צמחה תנועת השכלה וכנגדה צמחה תנועת ההשקפה. זה כנגד זה. בצפון אפריקה לא נוצרה המשקולת הזו, ולכן המסקנה הפשוטה שצריך לקרב רק חילוניות של קושי ולא של אידיאולוגיה נשארה, וממילא התפיסה הציונית הפשוטה, שילוב תורה ועבודה, מעורבות בחיי החומר, גם כן נשארה כפי שהייתה תמיד בעם ישראל.

בהרבה מאד מובנים, אפילו הציבור החרדל"י כולו צועד לכיוון הזה, במוצהר או שלא במוצהר. אין מנוס מהמסקנה הזו.

מטרתנו היא להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, לבנות את בית המקדש השלישי, למזג את יהדות התנ"ך עם היהדות ההלכתית, לחיבור את התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אף רב מעולם לא חלק על כך, זהו הבסיס של היהדות.

דרוש לנו מגזר חדש שיפעל למען השלב הבא בגאולה, שלא מתוך חיבור לחילוניות. המגזר הזה יאחד בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, ובכך יביא אותנו אל מטרתנו.

לשם כך, עלינו להציב מול העיניים חזון של ברית המאמינים, אחדות של כל יראי ה' בעם ישראל. כל הנושאים האחרים שוליים, זניחים למטרה הגדולה.

שותפות מוצקה של כל הציבור שומר התורה במדינה, היא הפתרון היחיד גם לכאוס הפוליטי והחברתי שאנו מצויים בו, וגם לשסע המיותר כל כך בין הדתיים במדינה.

צריך רק לאפס את התפיסות הישנות, לפתוח את הקלפים מחדש.

הציבור החרדי צריך לצאת מהעמדה הפאסיבית, והציבור הדתי לאומי צריך לאפסן עמוק את החיבור העקרוני לחילוניות אידיאולוגית.

לא מופרך לקוות שזה מה שישעיהו הנביא היה תובע מאתנו בתקופה הזו.

=======

דניאל סגרון הוא אברך בכולל של הרב יוסף צבי רימון