זוכרים את המדריך הנערץ מתנועת הנוער? את הר"מ הצעיר והכריזמטי שהגיע זה עתה מהישיבה והיה נחוש להקדיש את חייו לחינוך? כמה אידיאלים, ערכים ואמונה הם נטעו בנו!  לעומתם, אנחנו קצת 'התפקששנו', לא הורדנו את הכיפה, אבל 'ההגשמה שלנו' היא במשרד רואי חשבון, באולמות משפט מהודרים (בסופו של דבר גם חכמים עסקו במשפטים), חלקנו נעשו רופאים, או אנשי היי-טק.

מידי פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה קרה להם? איפה המדריך מסמינריון ההדרכה שכולן היו כרוכות אחריו ואחרי ארץ ישראל? ובכן, הקשר לא ניתק. מבלי משים מסתבר שמידי חודש הוראת הקבע שלנו לאולפנא, לישיבה התיכונית או לתנועת הנוער ממשיכה לתמוך במפעל החינוכי והערכי הכביר, ולא רק במפעל עצמו אלא גם במפעיליו.

נפגשתי בחלק לא מבוטל של גיבורי ילדותי ונעורי ב'גיידסטאר – אתר העמותות של ישראל'. מסתבר שבעוד שאנחנו הרגשנו שכל שקל שמגיע אלינו מלווה ברגשות אשם על 'חוסר הגשמה', היו אחרים שקיבלו את השקלים הללו.

שיטוט קל בעמותות הציונות הדתית, ובהן עמותות חינוכיות, עמותות להנחלת ערכים (שהורבצו בנו היטב) ועוד ועוד, מלמד שחלק מראשי העמותות נשיאי המוסדות, מנכ"לי המפעלים החינוכיים זוכים למשכורות עתק, בסכומים של כחצי מיליון ₪ לשנה ואף יותר מזה.

מאיפה הכסף?

הבעיה איננה (רק) המשכורות, ייתכן שחלק מהקוראים גם הם משתכרים כך ואף יותר. השאלה היא מאיפה מגיע הכסף הזה ומה זה עושה לנו?

כאשר מסבירים לנו שחינוך ממלכתי-דתי הוא חינוך יקר ואנחנו נענים ברצון, צריך לזכור שחלק מיוקר המחיה של הדתי-לאומי הוא מימון השכר הגבוה מאד של מנהלי עמותות ומנכ"לי מוסדות.

האם השכר מוצדק? האם זה תואם את ערכינו שמנכ"ל של עמותה חינוכית ירוויח כמו ראש הממשלה? זהו דיון מורכב. ייתכן שכבודה של הגשמה תלוי בגודל תלוש השכר, ואדרבא נכונותנו להרעיף כבוד ויקר, גם היא מלמדת משהו על סולם הערכים.

אני לא גדלתי כך בבני עקיבא ולא חונכתי כך בישיבה התיכונית או בישיבת ההסדר, אבל זמנים משתנים. ואולם, שאלת יוקר המחיה החינוכי צריכה לעלות על סדר היום שלנו, ויותר מכך היא צריכה גם להיות שיקול ערכי בבואנו לבחור את מוסדות החינוך לילדים שלנו.

איפה המדריך הנערץ? (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

החינוך הדתי-לאומי מרובה גוונים לאין שיעור, ובעוד שאנחנו בודקים את מידת הדתיות, את אחוז הדתלשי"ם מבין הבוגרים, את ההפרדה בין בנים לבנות, את מידת המחוייבות לארץ ישראל לעומת האחריות לעם ישראל, כדאי שנבדוק גם כיצד הישיבה, האולפנא או הגרעין התורני מקפידים על 'הצנע לכת' ועל תשלום שכר הוגן לכל אנשי החינוך ולא רק לראשי העמותה.

כל אחת ואחד צריכים לעשות את מערך השיקולים הערכיים שלהם, ובהחלט ייתכנו דירוגים שונים, אבל למרות שלא נעים לדבר על כסף, עוד פחות נעים לגלות שאנחנו משלמים על משהו שמנוגד לכל מה שחינך אותנו הר"מ הכריזמטי ההוא מתחילת הקטע.

אילו היתה זו שנה רגילה הייתי מסיים כאן, אבל אנחנו נמצאים ערב בחירות. למרות שהבחירות הן לכאורה כלל לא על הנושאים הללו, באופן סמוי הם יושפעו עמוקות מהבחירות שנעשה.

סמוטריץ' ותקצבי החינוך

כאשר סמוטריץ' מבטיח להגדיל את תקציבי החינוך הדתי ב50-30%, הוא למעשה תוחב את ידו לכיס השני שלנו ובד בבד הופך את כולנו לעסקנים חרדים סוג ג'.

כמי ששירתו בצבא ומעורים בחברה, אנחנו יודעים שכסף לא צומח מהעצים, אלא הוא מגיע ממשלמי המיסים. מאות המיליונים הנוספים לפי 'מפלגת הציונות הדתית' יגיעו בדיוק באותו האופן שהחרדים מקבלים את הכספים שלהם לישיבות – כספים קואליציוניים, הסכמים מתחת לשולחן וניצול התמימות או הצורך הפוליטי של החילוניים, אחינו לסחיבת האלונקה.

נתתניהו וסמוטריץ' בישיבת מרכז הרב (צילום: חיים גולדברג/ סרוגים)

סמוטריץ' איננו מעוניין בהסדרה חוקית מפני שגם שותפו, בנימין נתניהו, אינו מעוניין בכך. אם אכן הציונות הדתית תהיה תלויה בכספים קואליציוניים, היא לעולם תשמור אמונים לנתניהו וישראל כ"ץ, בדיוק כשם שהחרדים שומרים לו אמונים.

נתניהו משחית אותנו ואנחנו נענים לו. ההבטחה לשאוב מתקציב המדינה מאות מיליונים מידי שנה לצרכים 'שלנו' היא נגד כל מה שחינך אותו המדריך הנלהב ההוא. כיום הוא מתפרנס מכיסנו, לפי חזון 'מפלגת הציונות הדתית' הוא עתיד לעמוד בתור בלשכת רוה"מ ביחד עם כל שאר ראשי העמותות הקדושות מבני ברק ועד מאה שערים.

בנט פחד

נפתלי בנט היה אמור להיות התשובה הערכית, הצעירה והברורה לכל העסקנים והמנכלי"ם למיניהם, אבל בנט הוא כיום 'לא קורונה – לא מעניין'. בפעם הראשונה זה נשמע קצר וקליט, אבל כעת נראה שזו יותר סיסמא נוחה כדי לטאטא מתחת לשטיח את כל מה שלא נעים לדבר עליו.

דווקא לבנט כשר חינוך היתה הזדמנות פז להשפיע באופן אמיתי על כל מבנה התקצוב של החמ"ד. הוא לא עשה זאת. למרות שבנט היה לוחם קרבי הוא כנראה עתודאי בנשמתו, בכל פעם שהוא מגיע לרגע האמת, לנקודה שבה צריך לעשות מעשה, הוא מעדיף להישאר בעתודה במקום להסתער (אם להשתמש באוצר המילים החביב עליו).

בנט ונתניהו (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

הוא לא התעמת עם המפלגות החרדיות בנושאי דת ומדינה, ולכן קיבלנו את פסיקת הבג"ץ האומללה בנושא הגיור; הוא נמנע מלעסוק בבעיות הליבה של החמ"ד, ויותר מכל הוא לאורך חודשים ארוכים פחד מלומר שהוא מעוניין להחליף את השלטון.

למעשה, אחרי שמנקים את מלל הבחירות, ההצהרות הבומבסטיות וכו', בנט אומר שהוא ישמח מאד להיות ראש ממשלה, אם וכאשר התפקיד יתפנה, אבל כל עוד זה לא קורה הוא יישאר עם נתניהו. ואנחנו? אנחנו בינתיים נשאר עם דילמות ערכיות, נמשיך לתהות מה קרה לאנשים הטובים ההם, ואולי נצטרך לחפש תקוה חדשה במקום אחר.

 

ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן