אחת הטראומות שעבר הציבור הציוני דתי, הכתום, היה בעת העקירה מגוש קטיף. מכה כזו שינתה אותו בהמון מובנים. אחד השינויים הוא מיאוס בהנהגה הוותיקה של ההתיישבות ובהנהגה הפוליטית הקיימת וחיפוש דם חדש.

בדיוק למשבצת הזו הגיע נפתלי בנט, מספר שנים לאחר מכן. בנט היה צעיר, נמרץ, בוגר סיירת מטכ"ל והייטקיסט שכבש בסערה את הבית היהודי. הוא הבטיח שמשהו חדש מתחיל בציונות הדתית. הוא שילב לראשונה חילונית במפלגה ואמר שיוצאים לדרך יחד עם כל עם ישראל. לא יותר דובון, סנדלים ושפם אלא מראה צעיר ועדכני.

הקמפיין הבא שלו בבחירות שלאחר מכן היה: מפסיקים להתנצל. לא עוד מורידים את הראש ומתביישים בערכים. זה היה הרבה יותר מזה. בנט כפי שהוא מעיד על עצמו חטף את התשוקה לפוליטיקה אצלו בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

מדובר בממשלת אולמרט, הציונות הדתית הייתה מוכה וחבולה לאחר ההתנתקות. היה נראה שהמדינה נמצאת בבוץ ערכי, שיח השמאל שלט בכיפה, טילים מרצועת עזה כפי שניבאו מתנגדי ההתנקות נפלו על הדרום וגם נתניהו (שהיה חלק מהממשלה ותמך בהתנתקות) כשהגיע לשלטון החל עם נאום בר אילן.

נפתלי התיישב במקום שקיים שני ערכים שהתגברו בציבור כתוצאה מאותו משבר העקירה. הראשון פנייה אל העם – אותם אנשים שהכתומים חיזרו על הפתחים שלהם כדי למנוע את משאל המתפקדים של הליכוד ולאחר מכן לנסות למנוע משאל עם (שלא קרא בסופו של דבר). התנחלות בלבבות ושאר התנועה שהחלה להיות חלק ממשי ואמיתי מהעם שפיעמה באנשי הציונות הדתית.

הדבר השני שקרה במקביל, הוא הרצון להפסיק להוריד את הראש בפני ההגמוניה הפוליטית, כלכלית ואידיאולוגית ולחזק את הערכים הפנימיים של הציבור. לא עוד לחטוף בעמונה מכות ולהיות הילדים הטובים ירושלים של הישראליות. הרב רפי פרץ והחיבוק בעצמונה הווה ניגוד לעימות בעמונה – זה גם התחרז היטב.

אלו היו שתי התנועות שהתנקזו אל נפתלי בנט, שהיה האיש הנכון במקום הנכון.

אחרי בנט הגיע עוד צעיר מהדור החדש של ההתיישבות ושל תנועת תקומה, הזרוע החרד"לית יותר ששתפה פעולה עם הבית היהודי. בצלאל סמוטריץ'. מי שהקים את תנועת רגבים למאבק על קרקעות המדינה ביהודה ושומרון ובנגב. עזב את היישיבה ללמוד משפטים ולא חינוך – כדי להשפיע על המציאות.

הוא חד, צעיר ונמרץ. תוך זמן מועט החליף את ההנהגה באיחוד הלאומי, השאיר את אורי אריאל והסנדלים מאחור ושעט על ציוצי הטוויטר עם קריאת כיוון להנהגת הציונות הדתית כולה.

ובעוד בנט עזב את הבית היהודי וכיוון הכי גבוה, סמוטריץ' החליט ללקט את שאריות הציונות הדתית בהצלחה חלקית יש לומר ותוך מאבקים פנימיים רבים והוא המשיך הלאה.

במשבר הקורונה וכנסת הקודמת השניים עבדו יחד טוב. אבל הפערים בשאיפות, באינטריגות האישיות ובסגנון ניצחו בסוף. ובדרך הזו שנפערה אפשר להגיד שבנט הישן התפצל לשניים.

סמוטריץ' לקח את הלקח את הצד בציונות הדתית שיותר לא הסכים לטון התל אביבי, כלל ישראלי, אלא לשמור על הערכים המתנחליים – ציונים – דתיים עם מאבק ב'שמאל בשנייים' כולל דרך הובלה של נתניהו עם או בלי מכתבי נאמנות.

ואילו בנט נותר עם הפנייה אל הכלל ישראליות בדרך להנהגה מתוך אחריות לכולם. הוא מדגיש שהוא לא בכיס של נתניהו, והוא שם את יהבו בעיקר על הבעיות האקוטיות והכלליות של כל הציבור.

לשניהם יש את שתי הצדדים, ולכן אנחנו רואים אותם מתכתשים כל אחד על הקווים של השני. גם סמוטריץ' רוצה לפנות לכולם ולא סתם הוא מדגיש את פועלו כשר תחבורה, וגם בנט רוצה להבליט את הערכים הימניים אותם קידש והפניה למגזר עצמו, גם על זה לא וויתר, אבל כל אחד שם את הפוקוס במקום אחר.

סמוטריץ' יזהיר שלא הולכים אל הכלל תוך איבוד היחודיות הפנימית ובנט יזהיר שלא מתכנסים פנימה בארבע אמות וצריך להיפתח אל כולם ולהיות מוביל.

זה משחק הבית של הציונות הדתית בבחירות הללו.