כשהייתי בן 16 או 17 זכיתי, יחד עם מאות רבות מתושבי היישוב אלקנה, בו גדלתי, למעמד שזכרו בל-יימחה: ויכוח פומבי בין חנן פורת לאבי רביצקי. זה היה ערב מרתק, מפולפל ומחודד, בו נעו שני החברים-יריבים בין מחלוקות העומק שביניהם, תוך חידוד שורש המחלוקת: כיצד להתייחס, מבחינה אמונית, תיאולוגית ואידיאולוגית, לשיבת ציון החדשה ולמדינת ישראל.

חנן, בלשונו הפיוטית והרומנטית, הפליג ופיתח את דימוי "ראשית צמיחת גאולתנו", ובנחרצות המפורסמת שלו, ניסה לבטל כעפר את התפיסה המינורית-יותר שניסה להציג רביצקי, גישת "השיבה הביתה", בלי להכריז על כך כ"גאולה", על הרצף ה"משיחי", ומבלי להתיימר לדעת "מה הקב"ה רוצה מאיתנו". מיותר לספר אחרי מי משניהם נהה לב הציבור. גם ליבי שלי.

אני חושב שאינני טועה בהערכתי כי גם כיום רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית (שעברה בינתיים תהליכי התבגרות והתפרקות וספק אם ניתן עוד להכלילה כ"ציבור"/מגזר אחד), תופס את תקומת הדורות האחרונים כשלבים בגאולת-ישראל.

גם אני, בבואי לקרוא בברכות ובקללות שבתורה, ובשירת הנביאים המנחמים, אינני יכול שלא לזהות בשכל ובלב, בחוש ובאינטואיציה את מה שלמדנו ממדריכינו בבני-עקיבא ומרבותינו בישיבות ובמדרשות, את ההכרה וההודיה הפשוטה על שאנו זוכים לחיות בדור-גאולים. אבל כולנו גם יודעים שעוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. שעדיין רבה המלאכה לפנינו, שלצד כל הטוב ישנם קלקולים ועיוותים המבקשים תקנה.

חנן פורת (צילום: נתי שוחט/ פלאש 90)

בשנים האחרונות אני מזהה אצלי ואצל לא-מעטים נוספים גם סימני ספק ושאלה לגבי הוודאות והיומרה שעלולים להיקשר בתפיסת מציאותנו הגאולית. אני ורבים נוספים מתנערים מהאקסיומטיות של "חורבן שלישי לא יהיה", תפיסה שהונחלה לצד קידוש-המדינה ותקומת-ישראל. סימני השאלה והספק הללו אינם מרפים ידיים, להיפך: הם מעצימים את תחושת האחריות המוטלת על כתפינו לתיקון העיוותים, לנשיאת מבטינו ביושר למציאות כפי-שהיא, על צלליה ואורותיה. ולהתגייסות לעמוס על שכמנו, יחד עם כמה שיותר שותפים מ"שבטים" אחרים בחברה הישראלית, את עמל-התיקון המקודש הזה, מתוך תפיסה והכרה שהעיוותים והקלקולים לא רק פוגמים בתהליך התקדמות/ התממשות גאולת-ישראל, אלא עלולים להסיג אותנו אחור, חלילה, עד למסופר באותם פרקי ברכה וקללה שבתורה, ובפרקים הפחות-מנחמים שבנביאים.

לא לפחד מהשלום

אילו הייתי צריך ל"מפות" באופן כללי את האקוטי והקריטי הדרוש תיקון בעיניי, הייתי מציין שניים: אי-הצדק החברתי, המתרחב ופוגע בשכבות רבות בחברה, ואי-השלום המתמשך עם שכנינו הפלסטיניים ושליטתנו הצבאית-מדינית בהם.

אני מבקש להתמקד כאן בשדה השני, שדה המלחמה והשלום. במרחב הזה ניכרים בשנים האחרונות ניצני הכרה והתגייסות שיש דוקא לנו, בני הציונות הדתית והמתנחלית, תפקיד חשוב ואפילו חיוני, אבל זה עדיין כמעט שולי ומינורי. אמנם אורי אליצור ז"ל כתב כבר לפני למעלה מעשרים וחמש שנה: "חטאנו שלא הקמנו את 'בצלם'", ובשנותיו האחרונות היה שותף לפורומים שונים, בחלקם זכיתי להיות לצידו, שניסו לרקום חזון משותף לשלום לארץ הזו, ואף הציע תכנית מדינית משלו: מדינת ישראל כמדינה אחת המספחת סיפוח מלא מהירדן ועד הים ומעניקה שוויון זכויות מלא לכל תושביה של הארץ.

אורי אליצור (צילום: פלאש 90)

הייתי עד לאחד מנסיונות השכנוע של אורי את מליאת מועצת יש"ע לקבל את תכניתו. כשדיבר מדם-ליבו על נושא השליטה המתמשכת בפלסטינים, ואמר לנוכחים הרבים שזה "גם לא מוסרי וגם העולם לא ייתן לזה להימשך לעד", נהדף בגסות. כשירד מהפודיום אמר לי בשקט: "לפחות ניסיתי…".

אי-אפשר שלא להזכיר את מורי וחברי הרב מנחם פרומן, עם חזון "השלום הבינדתי" שלו ותנועות-הבת (ירושלום וארץשלום) שקמו בהשראתו, תוך נסיונות כנים ואמיצים לחולל שיתופי פעולה ושינויי תודעה שצומחים מלמטה למעלה, מן השטח, בין מתנחלים לפלסטינאים (נסיונות שצוברים תאוצה דווקא לאחר פטירתו, כמו מרכז "שורשים" על שלוחותיו במרחבי יו"ש), אבל כל אלו, במחילה, ואני קשור ומוביל בהם, הם כנסיונות לרוקן את אוקיינוס האיבה, הפחד, הכאב והייאוש ההדדיים בכפית.

הציבור שלנו, על הנהגותיו החברתיות, החינוכיות, התורניות והפוליטיות עדיין מפחד מן "השלום". ייתכן ש"הודות" לאירועי שני העשורים האחרונים, עם מה שכונה "תהליך השלום", עם למעלה מאלף "קרבנות השלום", הפך המושג "שלום" בהקשר הישראלי-פלסטיני בתודעת חלקים נרחבים מהחברה הישראלית בכללה והציונית-דתית בפרט למילת גנאי מפוקפקת.

הרב מנחם פרומן בתפילה משותפת (צילום: יוסי זמיר /פלאש 90)

אבל דווקא אנחנו, שנושאים את שם-השלום בכל תפילה וברכה, שנושאים עיניים למי-שהשלום-שלו, שחותמים בשלום, בתפילת העמידה ובברכת המזון (ואני, ככהן, אוסיף: ובברכת הכהנים), שיודעים את ערך השלום, שלומדים ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" לרמב"ם על ימות המשיח, המזוהים עם גאולתנו שלנו, שכתנאי-מקדים לפני התקדמות נוספת בשלבי הגאולה, לפני כינונו של מקדש, צריך לשרות שלום בארץ, וכל זה מן הצד האידיאלי, החיובי, אבל גם מן התודעה הנגטיבית: שארץ ישראל איננה סובלת שפיכות-דמים, שאנחנו מצווים 36 פעמים בתורה על אהבת ושמירת זכויותיו של הגר, זה הזר, שלא מקרב בני-עמנו הגר בקרבנו, – מכל הסך האמוני-הומני הנצבר במשך אלפי שנות היסטוריה, מורשת וחכמה יהודית, אנחנו נקראים להיות מחוייבים לשלום. לסמן אותו, כערך וכיעד, לא רק אוטופי (פתאם בעניין הזה נהיינו "חרדים"..). לקחת עליו אחריות.

לאתר שותפות ושותפים מקרב החברה הישראלית ומקרב ערביי הארץ, והם ישנם, תאמינו לי, רק מחכים לנו שנתעורר ונעמוס על כתפינו, יחד, את השלום.

ארץ-לכולם

לתנועת השלום "ארץ לכולם", אותה ייסדנו לפני שמונה שנים ישראלים ופלסטינים, שמאלנים ומתנחלים, יש חזון שמאפשר לנו, אוהבי ונאמני ארץ-ישראל, להיות שותפים ומובילים. אנחנו נמצאים עכשו בצומת חשוב בו נראה שאין מוצא ל"סכסוך". אוסלו מת. הסיפוח ירד מהשולחן (עוד בחתימת הסכמי-השלום עם האמירתיים, ועכשו עם נצחון ביידן בוודאי).

אבל אני יודע כבר שמונה שנים, שבניגוד למה שהפך כאן להיות כמעט אקסיומה, יש פרטנר ויש פתרון. אז עכשו זו אולי ההזדמנות לפקוח את התודעות והלבבות למה שאנחנו מציעים, לחזון שהוא גם מוסרי וגם אפשרי, שמניח בבסיסו את ההכרה ההדדית בזיקות העמוקות של בני שני העמים לארץ כולה, למה שאנו מתייחסים כ"ארץ ישראל" והם כ"פלסטין" מהים עד הירדן: שתי מדינות במולדת האחת, במודל של קונפדרציה ושותפות (בניגוד לתפיסת ההפרדה), שמכירה בכל העובדות שנוצרו בשטח ומבקשת ליצור תיקון של העוולות הישנות מבלי ליצור עוולות חדשות.

זו התנועה היחידה בה יכולים להיות שותפים פלסטינים, מתנחלים וישראלים נוספים מכל הקשת, ובה ניתן לדבר ולמצוא פתרונות לכל הסוגיות הבוערות והקשות, כמו גבולות, פליטים, התנחלויות וירושלים, בלי לקדש את "מחירי-השלום",אלא סופסוף לדבר, לפעול ולהאמין ברווחי-השלום.

כולל היכולת לדיבור באומץ על שיבת-פליטים (כולל פליטי גוש-קטיף), שוויון זכויות (כולל זכויות יהודים בהר-הבית), חופש תנועה ומגורים בכל רחבי המולדת המשותפת וחתירה לצדק אמיתי. בשבוע הקרוב, שמתחיל בתאריך הסימבולי של כ"ט בנובמבר, אנחנו מזמינים את הציבור הרחב על גווניו ל-" שבוע הוויכוחים של 'ארץ לכולם' ", תחת הסלוגן: "אתם עוד עלולים לשנות את דעתכם".

 

אליעז כהן, משורר פעיל שלום וחבר כפר עציון