לציונות הדתית יש תסביך מובנה בתוכה שהיא מגזר שלא מעוניין להיות מגזר. התסביך הזה התפוצץ במלוא עוזו בשנה ומשהו האחרונים, בהקמת הימין החדש, במפלגת זהות של פייגלין ובמאבקים הכוחניים והמכוערים בין כל מרכיבי ימינה שהתכנסו למפלגה אחת בטעם רע.

בכל הבלנדר הרגשי, פוליטי, זהותי הזה שעברה הציונות הדתית, היו משולבים שאיפות סותרות. מחד להיות חלק מכלל עם ישראל, ואפילו להיות חלק מההובלה של העם, ומאידך המגזריות- מילה שגם אנשים מבפנים מרגישים שהיא לעוסה ומאוסה. ואם לא מגזריות, אז לפחות היכולת להגדיל ולמתוח את הערכים שנשאבו מהציונות הדתית על הכלל.

על פניו אומרים אנשים מבחוץ- הנה ילכו להם אנשי הציונות הדתית ויתפקדו לכלל המפלגות שיש דוגמת חילי טרופר, או ציפי חוטובלי והרב שי פירון בזמנו, אך במבחן התוצאה, נראה שלכל אלו שבאו מבחוץ הייתה תקרת זכוכית.

זאת ועוד, הניסיון להיות בלתי מגזרי ולברוח ממנו כמו מאש, מותיר לפעמים סוגיות מגזריות לאחרים. אציין כאן שהדבר שונה בדמויות כמו אלעזר שטרן, עליזה לביא ורחל עזריה- שהגיעו לקדם אג'נדה ליברלית במסלולים עוקפי מגזר.

אחד מגדולי האנשים שידע ויודע לנצל את הציונות הדתית לצרכיו ולבלום אותה הוא נתניהו. חוטובלי תמיד תהיה האחרונה, אם לא אחרי האחרונה, בתור לקבלת תיקים משפיעים מדיי נתניהו, וזה קרה רק כשיהיה עם הגב לקיר.

גם אדלשטיין ואלקין, מקבלים עכשיו שדרוג- רק כדי לתקוע אצבע בעין לימינה. ובואו נזכיר, אדלשטיין ואלקין הגיעו כל אחד מהם בכלל לא על הטיקט המגזרי, אלא הראשון הגיע לליכוד דרך ישראל בעליה והשני דרך קדימה. זה אחלה ונהדר והם באמת אנשים טובים, ברם את הדגלים שנושאת הציונות הדתית לא הם אלו שמנופפים.

יש לציונות הדתית דגלים? והאם היא בכלל מגזר אחד? זאת סוגיה, כפי שכתבתי אתמול שנמצאת בלב וויכוח פנימי. הבעיה שבינתיים כשהמגזר דש ונלחם ותוהה על ייעודו וייחודו, יש מי שמנצל זאת לצרכים פוליטיים ציניים, ואת זה יש לראות.

זאת ועוד, כניסה או אי כניסה לממשלה- יכולים להאיץ תהליכים זהותיים פנימיים ולקבע אולי את גבולות המגזר ואת דרכו. ימים מעניינים.