הצינות הדתית מנהלת בתוכה ויכוחים לוהטים ומרובים. על היחסי לנשים, גיוס נשים, להט"בים, הר המור ומרכז, גבעת שמואל ויצהר, אריאל או בני עקיבא, ליברל וחרד"ל, האם גרעינים תורניים משתלבים או מתנשאים, היחס למזרחיים, לעולים, סוגיות בחינוך.

מעל הכל ישנו ויכוח האם הציונות הדתית היא מגזר או לא, ואם כן האם הוא מתפצל לשניים או יותר ובעקבות זאת האם היא צריכה ללכת כמפלגה אחת, או להשתלב במפלגות הקיימות, ואם כן אז באילו?

בנוסף או יחד עם זאת, כי הכל קשור, חלקים רבים בציונות הדתית עם בטן מלאה על ימינה, על דרך ההקמה הפתלתלה והמעוותת שלה. אלה על בנט, אלה על שקד, אלה על סמוטריץ' ואלה על הרב רפי. יש שחושבים שהחטא הגדול ביותר שלה הוא נטישתו של איתמר בן גביר ועוצמה יהודית והשארתם בחוץ. יש שחושבים שהקמת הימין החדש הייתה הטעות הקשה ביותר, יש שחושבים שהאיתרוג של נתניהו, יש שחושבים שהאתגור של נתניהו בכל עת.

הוויכוח הוא ויכוח פנימי, הדיון והדילמה הם חלק מתסיסה, צמיחה וחיפוש דרך חדשה לפרוץ אליה. אך בכל אלו נראה שרבים בציבור נקראים אל הדגל כשהמתקפה מבחוץ. כך היה בקמפיין החרד"ל של כחול לבן, שאמנם נגע לרבים בנקודה שהייתה שם, אך יחד עם זאת הייתה תחושה שזו התערבות חיצונית. כך עכשיו ביחס לימינה מצד נתניהו ובהודעות המביכות שיצאו דרך דובריו, שהראו עד כמה היחס הוא הפטרוני והמזלזל.

הציונות הדתית רואה איך נתניהו תמיד קורא לה ראשון לקרב ואחרון לתפוס תפקידי השפעה. איך תמיד כל השותפים, חרדים, אנשי שמאל שעד לפני דקה נתניהו דיבר עליהם כאילו הם אויבי המדינה- כולם נקראים, ולאיש לא מתחשבנים בגודל או בהיסטוריה המשותפת. לא באורלי לוי אבקסיס, לא בסיעת דרך ארץ של האוזר והנדל. רק עם ימינה יושבים למשפט.

רק לאנשי הציונות הדתית, שנמצאים גם הם עצמם בדילמה פנימית בייחס לנתניהו והסוגיות הפליליות שלו, הלכו וספרו כמה כיפות היו בכל הפגנה למען נתניהו. כיפות שחורות איש לא ספר.

עכשיו נראה שנתניהו משתמש באנשים דוגמת חוטובלי, שגם היא הייתה תמיד אחרונה בתור לקבל תפקיד, רק כדי להראות שאכפת לו מהכיפות הסרוגות. אז פלא למה בחלקים גדולים בציבור יש זעם?