לולא שחברים יקרים ביקשו ממני להגיב, לא הייתי נדרש לכך, בהיות והנושא סבוך ורגיש וספק אם ניתן להנהירו במילים ספורות.

סוגיית הלט"ב מורכבת עד למאוד וכשהדיון בה מתקיים בראש חוצות הוא חוטא לדיוק ומעורבב בהטיות לא ענייניות מצדדים שונים ובעיקר אינו משרת את מאותגרי הזהות המינית.

קיימת הבחנה ברורה בין גיבוש והגדרת תפיסה חינוכית שמחוייבת להיות ברורה הנובעת מעולם ערכי בהיר ולכתחילאי לבין מענה טיפולי ראוי שיכול להתקיים רק בסטינג הטיפולי ולא ברחובה של עיר; החינוך מציב את האידיאל והאופק אליו יש להתקדם ומאידך הטיפול מטבעו עוסק בקושי ובכאב העכשווי הבדיעבדי.

לכן איני סבור שנכון לנהל על חשבונם של מאותגרי הזהות המינית מלחמת שוורים ציבורית כדי לקדם אג'נדות שונות, גם כך לא קל להם, ראויה להם מסגרת אינטימית מכילה ומכבדת כדי לברר ולהתמודד עם זהותם.

ועל אף האמור, כמה הערות.

כאשר איש חינוך ובפרט תלמיד חכם, מתייחס לסוגיה דנן, חובתו להציב את העמדה החינוכית והתורנית במלא בהירותה ללא כל התנצלות, מורא או טשטוש, כמובן באותה נשימה נדרשת רגישות ועדינות ביחס למי שנטול אג'נדה ולא מבקש להלחם נגד סדרי בראשית אלא מציאות חייו מטולטלת עם זהות מינית הפוכה שלא בחר בה.

אין ספק כי קיימים בתוכנו מאותגרים שמחובתינו לגלות הבנה לקושי הבלתי נתפס שלהם. קושי זה אינו רק תוצר של השפעה מערבית, ובמצבים רבים הוא ביטוי לקשיים עמוקים יותר, מי שלא מכיר בכך עשוי לגבש כלפי המתמודדים יחס שאינו ראוי ולא בצדק. מאידך הכרח לומר כי התורה דורשת מאיתנו לבטא בקול צלול את דעתה ללא מורא, ולבטא באופן הברור והבהיר מהו האידאל הרצוי.

יחד עם זאת, יש לדעת כי המרחב הטיפולי מתנהל באטמוספירה שונה, הוא מעודד לבטא קשיים מתוך לגיטימיות מוחלטת לחוויית הפרט וניסיון לסייע למטופל להגיע לחירות וכנות עמוקה עם עצמו, המצריכה סבלנות ארוכה ומה שנכון למימד הטיפולי מקומו לא יכירנו בשדה החינוכי ולהיפך.

הערבוב בין השיח החינוכי והטיפולי יוצר בלבול שנזקו רב לכולם. החינוך מציב את האידאל והאופק אליו יש לנסוק ומאידך הטיפול מטבעו עוסק בקושי ובכאב העכשווי. האופק החינוכי הינו כללי וגורף והשיח הטיפול פרסונלי בעל גוון מיוחד לכל מטופל.

בשולי הדברים אעיר, כי תמיהה גדולה לי; היתכן שבשם הרגישות לסבל האנושי נרמסים ערכים בסיסיים לכדי השתקה והפחדת אנשי תורה וחינוך לבטא את עמדתם, ובאופן מוזר מצטרפים למקהלה זאת אף מבין חובשי ספסלי בית המדרש.

היתכן שרק קול אחד יושמע והוא בלבד הלגיטימי ואין בלתו? היכן היושרה המוסרית והאינטלקטואלית? מסתבר שהשיח הפוסטמודרני השתלט על האווירה הציבורית, ובכך העביר על דתם ודעתם רבים וטובים. לדאבון הלב גופים בעלי מגמות ואינטרסים צרים עושים שימוש ציני בכאבם וסבלם של מאותגרי הזהות המינית כדי לקדם את תפיסותיהם ולהטמיעם בחברה.

להבנתי ראוי לשמר את השיח והבירור, למסגרת מתאימה ומכבדת שתטיב עם המאותגרים ללא רמיסת ערכי הנצח, כאשר הדיון יהיה ענייני ותהליכי בטוחני שתוגבר ההבנה וממלא הרעות וההדדיות בין כולם.

=======

הרב שמעון בן שעיה מלמד תורה במסגרות תורניות, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי. הוא רב בארגון 'רבני דרך אמונה'