שבת ארגון: לחשב מסלול מחדש ביחס לחברה מעורבת / דעה

בשבת הקרובה, פרשת ויצא, תחגוג בסניפי בני עקיבא שבת ארגון. שבת מרגשת שהיא שיא עמלם של חניכי תנועת הנוער בה צמחתי וגדלתי. תנועת הנוער שעיצבה חלק גדול ממי שאני היום. 

היום חניכות בה בנותיי, ולכן, המילים כאן נכתבות בלב כואב, ומתוך מודעות לעוד פרספקטיבות. אני מביאה כאן את נקודת מבטי ומקווה שדברי יפלו על אוזנים קשובות.

שופר של ההתחרדות בתנועה

במשך השנים האחרונות שמעתי (מרחוק, תוך שהייתי בניו יורק) שבמקומות רבים, בני עקיבא אינה עוד אותה תנועה בה צמחתי אני. תחילה, בחלק מהסניפים, הופרדו השבטים והחלו להיות שני שבטים: שבט בנות ושבט בנים. כשהייתי חניכה, היה שבט אחד מעורב, וזה היה חלק מהמטרות של תנועת הנוער, לנרמל את החיים המשותפים, וללמוד להתנהל בתוכם. תנועה דתית המאפשרת הטמעת הערכים הדתיים בתוך חברה דתית ציונית מעורבת, מבלי לקחת אותם לקיצוניות. שום קיצוניות. לא של ביגוד, ולא של יחסים בין המינים. אלא התמקדות בעבודה על ערכים הנגזרים מתוך המוסר החברתי במדינת ישראל, והנחווים בתוך מערכת דתית, ודרכי ההתמודדות איתם. וזה כשלעצמו היה חזק, מחנך, מעודד ותומך. 

פתאום כל זה קיבל תפנית, ולא רק שהופרדו השבטים, הדבר הקצין והופעות שבת ארגון, הפכו להיות שופר של ההתחרדות כביכול בתנועה. בהרבה סניפים, בנות החלו לרקוד בחושך. גם בזמני היה ריקוד אחד שרקדנו בחושך עם אורות אולטרא סגול, רק כי זה היה אומנותי, לא כי חשבנו שעלינו להיות מוסתרות. 

כשניגשתי לכתוב את המאמר, התחוור לי שמנהיגי התנועה מסבירים, שכל העניין של ריקוד בנות בחושך אינו אלא החלטה מקומית של מדריך או קומונרית אשר מביאים את עולמם לתוך התנועה, או של הבנות עצמן שמבקשות זאת מתוך הפנמת התנהלות סביבן, אך לא מדובר בהחלטה תנועתית. מה שאולי מקל קצת על התחושה. 

אך מעלה שאלה גדולה – אם זהו פני הדור הצעיר – מיהם מחנכי הדור הזה? ומה המסרים שנמסרו שהביאו להחלטה המדבקת הזו של הסתרת הבנות וגופן? מה הביא את אותם בני נוער איכותיים למקומות האפלים, של תרגום והפנמה של הערכים עליהם הם חונכו, בהעלמת בנות ונערות מהמרחב הציבורי? 

בנות לא צריכות להרגיש שהגוף שלהן מאיים

ומהי צניעות בכלל, בתרגום מעשי של הערך?

מרחוק הדבר נראה כהמשך למה שקרה בחינוך הממלכתי-דתי, ההתרכזות החריגה בצניעות, לא מתוך הפן ההומני, אנושי שלה, כפי שבא לידי ביטוי מתוך הקשרו של הפסוק מזכריה ״והצנע לכת עם ה׳ אלוקיך״. אלא חוששני שדווקא התמקדות מעוותת בצד הפורנוגרפי שלה. שמעתי מהאחיות שלי שמגדלות בנות ובנים בחינוך הדתי על ההתמקדות של בית הספר באורך החצאית ואורך השרוול ממש כמלחמה יומיומית של בית הספר בבנות. על זה הושם הדגש, וכך היו מקדמים את פניהן בבוקר, עד כדי העמדת מורה בדמות קלגס בכניסה לבית הספר שעוצרת את התלמידות ושולחת אותן לביתן להחליף בגדים אם לא היו באורך המתאים. ובבית ספר אחר, בו המנהל היה בתפקיד זה, היו צריכים להפנות את תשומת ליבו לעובדה שזה "לא צנוע" שגבר יעמוד ויבדוק את גופן של התלמידות.

האם צניעות היא דרישה מפורשת של הבנות שלנו להתבטלות מוחלטת? כי הן כל כך מאיימות על הבנים, ואולי על הגברים שלא יכולים לעמוד בפני היצר?

ואיך אנחנו מבקשים בתוך המסרים הללו – לייצר חברה שאינה אלימה כלפי נשים? חברה אשר מכלילה נשים ולא מדירה אותן? חברה מעצימה לנשים, ומתוך כך לשני המינים? אם כל מה שהעלמות הצעירות חוות הוא הדרישה מהן להיעלם?

שלא נדבר על הצורך בחברה בריאה אפילו ברמה הנפשית. חברה שבה הבנות לא צריכות להרגיש בכל כך הרבה רמות שהגוף שלהן הוא משהו מאיים. אגב, התרבות הזו שנתמכת בהלכות סביבה מדמה, מושפעת ומתכתבת עם התרבות ההפוכה לה, זו המחפיצה נשים מהכיוון ההפוך. האם זו ההובלה שלנו? הנהגה ריאקטיבית? 

החפצת נשים, וזה לא מסר חדש, אבל ראוי לו לחזור ולישנות, יכולה להתרחש גם תחת הכיסוי ולא רק תחת החשיפה של גופן של נשים. ההחפצה יכולה להתרחש באותו אופן בכיסוי כמו בחשיפת הגוף.

אם הגענו עד הלום, עלינו כחברה דתית מחנכת לעשות חשבון נפש רחב גדול ומורכב לחשוב מחדש על ערך הצניעות אותו אנחנו מעוניינים להנחיל.

יהיה אמנם מרחיק לכת ללמוד מיעקב בפרשתינו – על מידת הטבעיות בה נקט, על הקלילות, התמימות, האותנטיות שלו כשפגש לראשונה ברחל – ״וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל״. אבל פוסקים מוערכים כמו הרב עוזיאל, השרידי אש ואחרים, כבר התייחסו לשאלות חברה מעורבת. אולי המכתב שכתב הרב פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ על ריקודי הורה מעורבים במכתבו ״היחס לאישה בהלכה״ לארגון צעירי מזרחי ב-1931,תוך התייחסות לא חשדנית, שאינה מטולטלת מהחרדה שיגיעו לידי ריקודי עגבים, יכול לתת לנו כיוון. 

בואו נחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור ליחס שלנו לחברה דתית מעורבת ובריאה במדינת ישראל. חברה בה יש מקום מכבד לבנות כמו לבנים, לנשים כמו לאנשים. כדי שהערכים שאנחנו מנחילים בחינוך ילדינו יהפכו אותם לנוער עם ערכים דתיים מתאימים לחברה תקינה עם צמיחה נפשית בריאה אך יחד עם זה מכוונת של נוער. וראוי לצטט אף כאן את דבריו של הרב עוזיאל: ״וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר״, כי רק מתוך תפיסה מכבדת ומאפשרת כזו נוכל לצמוח לחברה בה אנו חפצים. 

הרבנית ענת שרבט בעלת תואר שלישי בתלמוד, חזרה לארץ עם משפחתה לפני שלושה חודשים מניו יורק, וגרה בתל אביב.