הרב אבינר: לא מאוכזב מהפסקת האש; דרוש איפוק

מה הרב אומר על הפסקת האש בין ישראל ובין החמאס?

זה לא מציאותי לרסק הכל ולגרש את כל הערבים מעזה. חייבים להיות מציאותיים. חייבים להתחשב גם באמות מידה מוסריות בתוך המלחמה.

צריך לזכור שרוב האנשים בעזה הם לא אנשים רעים, הם אנשים סובלים שהחמאס מדכא אותם עד מוות. והרי מצאנו בתורה שכאשר צרים על עיר צריך להשאיר צד אחד פתוח כדי שיוכלו לברוח, ולפי אחד מהפירושים של רבותינו הראשונים, הסיבה היא רחמים על האנשים האלה.

מבחינה בין לאומית אנחנו נוהגים כמו האומות המתוקנות במצבים כאלה ואנחנו יותר מוסריים מכל שאר העמים.

האם אנחנו לא מעדיפים את השמירה על האויב על פני חיי תושבי מדינת ישראל?

אנחנו לא מעדיפים את האויב על פני חיינו. אבל בסופו של דבר כשאנחנו פועלים בצורה כזו, לטווח ארוך, אנחנו זוכים לתמיכה בין לאומית שתחסוך לנו נפשות.

אבל המצב ברור לכולם שהעימות הבא הוא רק שאלה של זמן?

ייתכן מאוד, יש לנו הרבה אויבים ואנחנו צריכים להתכונן שמצב כזה של מלחמה יימשך ואיננו יודעים כמה זמן. הרמב"ם כותב על המשיח, שהוא יצטרך לעשות מלחמות, אנחנו עדיין במצב הזה. אנחנו לא במצב שאנחנו יכולים לחסל את כל אויבינו, אבל אנחנו כן יכולים לספק הגנה לכל תושבי מדינת ישראל ועל זה מגיע ישר כח לצבא ולממשלה.

ולמה לא לעשות מאמץ להכריע את האויב?

בתקופת השופטים מסופר על שמשון שהוא החל להושיע את ישראל, הוא החל אבל לא סיים. גם אנחנו מתחילים להושיע, אבל זה לוקח זמן. אנחנו לא רוצים מלחמות ונעדיף להגן על עצמנו במקום לתקוף. לכן זה גם נקרא צבא ההגנה לישראל.

אבל דוד המלך כן הצליח להכניע את הפלשתים, אז למה אנחנו לא?

לפני דוד המלך היה שאול שלא הצליח, ולפני שאול היה שמשון שרק התחיל. 300 שנה אכלנו קש מאויבנו וכל זה לא היה לשווא. לאט לאט, קומה אחר קומה נבנתה העצמה הישראלית. חייבים להעזר בסבלנות, הגאולה באה קמעא קמעא, התשובה באה קמעא קמעא וגם במלחמה ננצח קמעא קמעא.

אז אני מבין שהרב לא מאוכזב מהפסקת האש?

אני לא מאוכזב. לפעמים צריך להלחם בתוקף, לפעמים צריך מידת איפוק, זה הכל תלוי במצבים.

ראינו בעבר כי 'חומת מגן' הביאה לשקט בטחוני ביהודה ושומרון, למה לא הלכנו על מבצע כזה בעזה?

עניינים פוליטיים וצבאיים הם מאוד מורכבים, ולא קל לדמות מצב למצב. אמרו שמלחמת לבנון השנייה הייתה תבוסה ובעופרת יצוקה נצחנו, אבל אתה רואה שבלבנון יש שקט ובעזה כבר אחרי שבועים התחילו הרקטות.

השאלה היא איך יהיה העימות הבא בלבנון שכנראה יהיה יותר קשה?

אנחנו מתבקשים לא לעסוק בנבואות. אנחנו צריכים לדעת שלצה"ל יש עוצמה אדירה והוא מוכן אפילו לדברים קשים יותר. העימות עם איראן הוא קשה יותר ובו אנחנו צריכים את ההסכמה של אומות העולם. וטוב שלא בזבזנו את ההסכמה על עניין פחות חמור.

אני סומך על צה"ל שהוא מוכן לכל דבר וינצח גם את העימות הבא. ואני סומך גם על הממשלה שקיבלה את ההחלטה הנכונה.

התחושה במדינה היא של הפסד. כולם רצו להכנס לעזה, ומרגישים שנכנענו

יש פה נקודה עדינה, מי שמחליט זה כמובן העם ולא ההנהגה, אבל בידי העם, אין כל הידיעות המדיניות והצבאיות שיש בידי ההנהגה. אז אין מה לעשות וצריך לתת להנהגה מידה מסוימת של אמון.

אם כך, גם בהסכמי אוסלו ובהתנתקות היינו צריכים לתת אמון בממשלה ולא להפגין?

יש הבדל בין שאלה עקרונית לבין שאלה אופרטיבית. אם אדם אומר שצריך להגיד תהילים במקום להלחם בחמאס, אז אנחנו לא נסכים איתו. ואם אדם אומר שיש"ע זה לא ארץ ישראל וצריך לסגת משם, אז לא נסכים איתו.

אבל אם אדם אומר, אני נלחם בחמאס אבל בנתונים מסוימים פועל כך או כך. צריך לתת לו אמון. וזה המקרה שלפנינו. הממשלה נלחמה בחמאס, והחליטה לעצור בשלב מסוים.