אדם הראשון בראשית דרכו כאדם בודד היה מחויב לדאוג קודם כל לשלמותו האישית כשהוא יחיד בעולמו, ורק לאחר לידת קין והבל הפכה האנושות ממציאות של איש בודד למציאות של חברה, ובכך השתנו מטרותיה של האנושות.

וכך מבאר הנצי"ב [בפירושו 'העמק דבר'] את הכתוב: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", שתוספת המילים "את אחיו" היא לכאורה מיותרת, והתוספת באה להשמיענו שעם לידת הבל נולדה האחווה בעולם, שאחד ממאפייניה היא העזרה ההדדית היכולה להתקיים רק כאשר קיימים לפחות שנים, אחד נותן ואחד מקבל, האחד נזקק והאחר בעל אמצעים, ועוד מציין שם הנצי"ב שצורה זו של אחווה היא מיוחדת למין האדם בלבד ואין לה דוגמא בשום בעל חי אחר. ומפני סיבה זו נחלקו שני האחים הראשונים בתכונתם ובעיסוקם, קין שהיה עובד אדמה הוא היה ה"נותן" ועסק בהכנת הצרכים החיוניים של קיום האדם, ובה בשעה הבל, האח השני, לא היה יושב בטל, אלא הלך להיות רועה צאן, עיסוק המספק לאדם מותרות שאינם הכרחיים לקיומו של האדם, ואת המזון היסודי היה הבל מקבל מקין. ועוד מציין שם הנצי"ב שגם בקשת המותרות היא מיוחדת למין האנושי ואין למצוא אותה אצל שום בריה אחרת, שהיא מבקשת רק מה שהכרחי לה. ומפני שבקשת המותרות אינה הכרחית לקיומו של האדם היא "הבל", כשמו של בעליה שנקרא הבל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב חגי לונדין בדבר תורה קצר לפרשת בראשית

אדם הראשון היה ביצירתו אדם בודד, שהמחויבות שלו התמקדה בהשלמתו אישית בלבד, הדבר הזה נשתנה מאז לידת קין והבל שאז נוצרה האחווה הראשונה בעולם, שינוי שהיה צריך לחולל גם שינוי בהתנהלותו של המין האנושי, שהיה עליו לעבור מהתנהלות של פרט להתנהלות של חברה, שינוי שהטיל על האדם מטלות נוספות, והן: שלא לדאוג רק לשלמותו האישית אלא גם להטיב לזולת, לסייע לו בכל מה שנחוץ לו, ולא לעשות לזולתו מה ששנוא לו וכדומה.

אבל אי ההתייחסות לשינוי המטרות של האדם היא שהייתה בעוכרם של קין והבל. ואולי גם אדם הראשון תרם לכך, סביר להניח שאדם הראשון אחר שנענש וגורש מגן עדן הפיק את הלקחים מכישלונו האישי, בהבינו שכישלונו האישי היה במה שלא היה נאמן לעצמיותו, שבטל רצונו מפני רצון אחרים,  וכנראה ניסה להעביר את הלקח הזה גם לבניו שעליהם לשים בראש סדר העדיפויות שלהם את הדאגה לשלמותם האישית, דבר שהיה נכון אצל אדם הראשון כשהיה בודד בעולמו.

אבל תפיסת עולם זו היא הרת אסון כאשר מיישמים אותה במציאות שיש בה חברה, ובזה נכשלו קין והבל כאשר אימצו לעצמם את הלקח של אביהם ומימשו אותו במציאות החיים החדשה שלהם, ואכן הם הגיעו באנוכיות שלהם למדה מופרזת עד כדי שלא להתחשב כלל כל אחד בצרכי זולתו, כמו שמובא במדרש [ב"ר פכ"ב טז]: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה – על מה היו מתדיינים? אמרו בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל את הקרקעות ואחר נטל את המטלטלין. לאחר שחלקו, אמר קין להבל: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, פרח באויר! וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא, חלוץ בגדיך!", עד כדי כך חשב כל אחד רק על עצמו ולא היה מוכן להתחלק עם זולתו.

כישלונם של קין והבל אינו חד פעמי. הוא חוזר על עצמו גם בדורות הבאים, והוא שכיח במיוחד אצל "דור ההמשך" שבכל דור ודור, כאשר הגה ההנהגה עובר מהאבות אל הבנים, והבנים במעמדם החדש במקום שיעדכנו את התנהלותם לפי המציאות החדשה הם נצמדים לפתרונות של האתמול, פתרונות שהיו נכונים בדור הקודם אבל במציאות המתחדשת שהשתנתה אין הפתרונות הישנים מתאימים.

וכך נהגו קין והבל, למרות שחייהם השתנו ממציאות של יחיד למציאות של חברה, הם ניהלו את מלחמת החיים החדשה לפי כללי המלחמה הקודמת. הם נצמדו למטרות האינדיבידואליות שהיו נכונות אצל אדם הראשון, שהיה יחיד בעולמו, אך אינן עונות על דרישות המציאות החדשה של היות אחווה חברתית, שבה יש לאדם מטלות ומחויבויות נוספות. כישלונם זה של קין והבל הוא אות אזהרה לדורות הבאים, שגם אם כל דור צריך להיות נאמן לדור האבות, להמשיך את מורשת העבר, אבל המחויבות הזו אינה צריכה להפריע לנו לבחון את המציאות המתחדשת, האם חלו בה שינויים, ואם כן יש לתת להם תשובות מעודכנות, כאמרתו של הראי"ה קוק [אג' ראיה א' עמ' ריד]: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".