דבר תורה לפרשת חוקת: צער העולם וצער האדם - סרוגים

דבר תורה לפרשת חוקת: צער העולם וצער האדם

את מה שכיסתה התורה, חושף ומשלים המדרש. מדרש תנחומא פותח את הפרשה ומספר סיפור מופלא על הים שביקש מהקב"ה להפריד את מקורות המים המלוחים מהמתוקים, כשם שהנוזלים השונים בראשו של האדם – דמעות, רוק, נזלת ושעוות אוזניים – מובדלים זה מזה. וכעת אנו רואים להיכן כיוון המדרש כל הזמן – נוזלי הגוף שהם כדוגמת ההבדלה בין הים המלוח למים המתוקים הם למעשה הדרכים האנושיות להתמודד עם הצער והאבלות

author-image
דבר תורה לפרשת חוקת: צער העולם וצער האדם
  (צילום: פלאש90)

אתר סרוגים מלווה מדי שבוע את פרוייקט תיקון סופרים, המשלב בינה מלאכותית וחכמת המונים בקריאת כתבי יד של מורשת ישראל. מוזמנים להצטרף למאמץ להנגשת המדרשים על פרשת חוקת.

צער העולם וצער האדם

איך מתמודדים עם הצער על המת? האם יש משהו שניתן לעשות כדי להכיל אותו? אחת הבעיות שאנחנו מוצאים סביב אבלות הוא המתח שבין הדרמה הפרטית אצל האדם היחיד ובין התחושה שהעולם ממשיך – הארץ סובבת על צירה, אנשים ממשיכים להיוולד, לגדול ולהיפטר מן העולם. הצער שמציף אותנו באבלנו לא משתקף לנו מהסביבה.

פרשת חוקת מתחילה בדיני פרה אדומה וטהרה מטומאת מת. לכאורה, אין בדיני טומאת המת התמודדות ישירה עם האבלות – אין קשר ישיר בין דיני טומאה וטהרה ובין קרבה נפשית או משפחתית למת.

את מה שכיסתה התורה, חושף ומשלים המדרש. מדרש תנחומא פותח את הפרשה שלנו בעניין שלכאורה אינו קשור לנושא. המדרש מתחיל לדון בשבחי האלוהים בבריאת העולם ומספר סיפור מופלא על הים שביקש מהקב"ה להפריד את מקורות המים המלוחים מהמתוקים, כשם שהנוזלים השונים בראשו של האדם – דמעות, רוק, נזלת ושעוות אוזניים – מובדלים זה מזה.

וכעת אנו רואים להיכן כיוון המדרש כל הזמן – נוזלי הגוף שהם כדוגמת ההבדלה בין הים המלוח למים המתוקים הם למעשה הדרכים האנושיות להתמודד עם הצער והאבלות:

מדרש תנחומא פרשת חוקת

ומפני מה מי עינים מלוחים? שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד מסתמא, אלא על שהן מלוחים פוסק ואינו בוכה.

מפני מה מי אזנים שמנים? שבשעה שאדם שומע באזניו שמועה קשה אלמלא תופשה באזניו היא מתקשרה בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מכניס בזה ומוציא בזה.

מפני מה מי החוטם סרוחין? שבזמן שאדם מריח ריח רע אלמלא מי החוטם סרוחין שמעמידין אותו מיד מת.

ומפני מה מי הפה מתוקין? פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו ומקיאה אם אין מי הפה מתוקין אין נפשו חוזרת.

המדרש מסביר לנו עיקרון פשוט ויפה – התגובות הגופניות לצער ולאבל נועדו לעזור לנו לווסת את הטלטלה הרגשית. גוף האדם מסמן לנו: כמה כדאי לבכות, ומתי יש לעצור; כיצד למנוע מעצמנו ל"טבוע" בדכדוך של הבשורות הרעות; וכיצד להתמודד עם הדחייה הפיזית שהמגע עם המוות מעורר בנו – מותר להתרחק, ואפילו אם מקיאים אפשר להתאושש אחר כך.

לאחר הדברים האלו חוזר המדרש ומסביר לנו שגוף האדם הוא דוגמת העולם – אם לאדם יש בגופו מרכיבים שונים שלכל אחד מהם תפקיד, הרי שהדברים נכונים גם ביחס לעולם הגדול. את הרעיון הזה ממשיך המדרש ומפתח, ולא נוכל לצטט אותו כאן. אבל הרוח השורה על הדברים ממשיכה את מה שראינו עד עכשיו – ההכרה שלכל דבר יש תפקיד היא חלק מהנחמה הקטנה שמוצעת לאבלים. היא אינה פותרת את הבעיה, אבל היא מאפשרת לנו להרים מעט את הראש ולהסתכל בעולם ולראות שיש בו מים מלוחים של בכי, ומים מתוקים.

בתמונה המצורפת למעלה תוכלו לראות את תמונת המדרש שבו דנו עכשיו מתוך כתב יד ז'נבה. אנחנו מזמינים אתכם ללמוד את המדרש על פרשת השבוע מתוך כתב היד באתר "תיקון סופרים". את כתב היד קראה תוכנה מתוחכמת ואנחנו מזמינים את הלומדים לעבור על המדרש ולתקן את התוצרים על מנת להפוך את אוצרות הרוח האלו נגישים לציבור הרחב. הצטרפו אלינו באתר.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו