התעקשות של ליברמן, להעלות את סוגיית דת ומדינה לראש סדר היום של הבחירות לכנסת ה-22, גם במחיר אי הקמת ממשלת ימין צרה בכנסת ה-21, נראית כמו מהלך אסטרטגי שדווקא יועיל לגוש הימין.

תעזבו את הצהרות הפוליטיקאים מהליכוד והבית היהודי על כך שליברמן יביא להקמת ממשלת שמאל (זאב זאב), ותסתכלו על המספרים. מאז השבירה "שמאלה" של ליברמן, הוא הכפיל את כוחו בסקרים, מ-4-5 ל-8-10. הקולות האלה לא מגיעים מגוש הימין אלא דווקא מהימין הרך או מאנשי המרכז שלא רוצים להצביע נתניהו, אך מאידך חוששים להצביע למפלגות שמאל.

להעביר מצביעי כחול לבן לימין

במהלך שלו, ליברמן אוסף לעצמו מצביעים של יש עתיד או המפלגה של יעלון, שרוצים מדיניות ימין שלא מוותרת לערבים, אך מאידך לא מוותרת לחרדים. לפיד רץ עם זה בהצלחה ב-2013 וגרף 19 מנדטים, כחול לבן השיגו 35 מנדטים של רק לא ביבי, אך גרמו לליכוד לשאוב כל מה שמימין לליכוד, ולכן גרמו לסוג של תיקו במערכת הפוליטית.

מי שיכול היה להכריע את הבחירות היה משה כחלון עם כולנו, שהשיג 10 מנדטים של "לא נתניהו – אבל עדיין ימין", אך הוא החליט להשתלב אל תוך הליכוד, ובכך גזר על עצמו להיעלם מהמערכת הפוליטית. ליברמן בונה על אותם 15 מנדטים, שכרגע נמצאים ב'כחול לבן' ושייכים לגוש השמאל. האסטרטגיה שלו כעת היא לרכך את המסרים הימניים, ולהחריף את המסרים האנטי חרדיים, כדי למשוך מצביעי לפיד וגנץ אליו.

התוצאה של מהלך כזה לא תהיה הקמת ממשלת שמאל, כי היא מקטינה את הכוח של 'כחול לבן', אבל תגדיל בהכרח את פוטנציאל גוש הימין, וליברמן הוא עדיין סוג של איש ימין, כשעוד קולות יעברו מהמרכז-שמאל לגוש הימין. ליברמן למעשה מנסה לעשות את גניבת קולות השמאל המוצלחת של כחלון בבחירות 2015 ולשחזר אותה בבחירות השניות של 2019.