כאדם רגיל אני מאוד מאמין בפשרות. פתרון סכסוכים מחייב שכל צד יעשה כמה צעדים לעבר האמצע. לצערי הפעם, אני חושב שקיים תנאי שמבלעדיו לא יהיה שינוי.

דמיינו לעצמכם שרבי שמעון בר יוחאי היה מחליט להישאר במערתו גם אחרי שאליהו ובת הקול אמרו לו לצאת. יתרה מכך, הוא כבר אינו מסתפק בחרובים שמצא ליד מערתו אלא מבקש מן הציבור לתמוך בו ולתת לו לחם ושאר מזונות. עם השנים, בנו אלעזר מתחתן, נולדים ילדים, שגם הם מתחתנים. הזמן חולף והמערה מתאכלסת במשפחות על משפחות נתמכות ופקיעין מוצאת עצמה מחויבת לפרנס את משפחת רבי שמעון, שאינה מוכנה לצאת מן המערה. בשער העיר של פקיעין מתנהלים דיונים סוערים ולרבים מתושביה כבר נקעה הנפש מסידור זה. רק עכשיו יושבים להם בני רבי שמעון במערה ולא מבינים מדוע כולם נגדם.

הסיפור הוא כמובן דמיוני משום שרשב"י הבין היטב את מה שאליהו אמר לו. יתרה מכך, ההלכה נפסקה כמו רבי ישמעאל שאמר מפורשות שאין האדם יכול שלא להתפרנס ממעשה ידיו.

אלא שבמדינת ישראל זו המציאות. תפיסת "תורתו אומנותו" שהחלה כדבר קטן ולזמן מועט, מעין מערת רשב"י זמנית, הפך לפתרון ציבורי קבוע למאות אלפי אנשים. בשנים האחרונות החל אמנם תהליך של יציאה הולכת וגוברת של הציבור החרדי מהמערה אל עבר שוק העבודה והשירות בצה"ל ואולם, המספרים של מגמה ברוכה, זו עדיין שוליים. אם הציבור החרדי מנסה באמת להבין מדוע שונאים אותו, הוא חייב ראשית כל לדאוג לעמוד בכל חובותיו האזרחיות מא' ועד ת'.

אינני תמים. ההתנתקות הוכיחה שגם כשממלאים את כל החובות, לא הכול אוהבים זה את זה. אדם באופן טבעי אינו מחבב את מי שמחזיק באידיאולוגיה המנוגדת לשלו. ואולם, המרחק בין החרדים לחילונים הוא הרבה יותר מכך ואינו דומה למרחק הקיים לצערנו, בין הסרוגים לחילונים.

מן ההיבט של תקינות פוליטית היה נכון מצידי לכתוב כאן מילים של שבת על איך כל צד צריך להבין את השני ולהקשיב לאחר, אלא שאת האמת והצדק צריך לומר: אין סיכוי לקרבה ללא מילוי חובות. אין חברות אמיתית ללא אחריות משותפת. יתנו- יקבלו!

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה ומוסמך במדינות ציבורית