הצביעו: האם נכון שיום הזיכרון ויום העצמאות יהיו צמודים?
הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות מהווים מדי שנה נושא לדיון נרחב, כשחלק מהציבור בעד להזיז את יום הזיכרון לתאריך אחר. רגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות ה-71 למדינה, כתבי סרוגים דנים בשאלה
החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות הוא דבר ייחודי לישראל. במדינות אחרות אמנם מציינים גם כן יום זיכרון לחיילים שנפלו במלחמות, אבל בדרך כלל מדובר ביום נפרד מיום העצמאות המקומי. בארה"ב יום הזיכרון מצוין במאי, ויום העצמאות נחגג חודשיים לאחר מכן ב-4 ביולי- בעוד שאוסטרליה מציינת את יום העצמאות בינואר ואת יום הזיכרון באפריל. כך נהוג גם במדינות אירופה, ביניהן גרמניה שמציינת את יום העצמאות באוקטובר ואת יום הזיכרון בנובמבר, ובהולנד שמציינת את יום הזיכרון ביוני ואת יום העצמאות ביולי.
יש משהו מיוחד בחיבור הישראלי בין יום הזיכרון ויום העצמאות, שמדגיש את החשיבות הרבה של הלוחמים ושל צה"ל לקיומה של המדינה. בארה"ב, למשל, רבים מציינים את יום הזיכרון לקניות או לארוחות משותפות עם חברים- והנצחת הלוחמים מקבלת יחס מינורי. בישראל, לעומת זאת, הרעיון שמישהו יציין כך את יום הזיכרון הוא בלתי נתפס- כי זיכרון החיילים הוא המרכיב החשוב ביותר של היום. כמעט כל אחד מכיר מישהו שנפל במהלך שירותו, וכל מי ששירת בצה"ל יודע בדיוק כמה ההגנה על המדינה חשובה.
המעבר המיידי מיום הזיכרון ליום העצמאות רק מדגיש את ההערכה העצומה של אזרחי ישראל לכל החיילים שהקריבו את חייהם ונפלו למען הגנת העם והמדינה, או שנהרגו בגלל אויבינו המתנגדים לקיומה של ישראל. בלעדיהם- לא היה לנו בכלל את יום העצמאות. בציון זכרם של החיילים יום לפני יום העצמאות, אנחנו מדגישים כי "במותם ציוו לנו את החיים", ומוכיחים שאנחנו לא לוקחים את קיום המדינה כדבר מובן מאליו.
האמת צריכה להיאמר, קביעת יום האבל הלאומי על חללי מערכות ישראל בערבו של יום העצמאות היא מעשה אנטי-יהודי ופעולה לא אנושית נגד המשפחות השכולות.
ההסבר האפולוגטי לפיו רק בגלל המחיר של 'יום הזיכרון' אפשר לזכות ל'יום העצמאות' לא נובע ממקור יהודי אלא מתוך מחשבת העבודה הזרה שגם במאה ה-21 רוחה מסתבר עדיין שורה בארץ.
מבחינה יהודית, ישנה הפרדה מוחלטת בין מוות לחיים, הלכות טומאה וטהרה מלמדות כי מי שנוגע במוות מנוע מלהתקרב אל הקודש. ובסדר העדיפויות "מעבירין (מזיזין) את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים". "במותם ציוו לנו את החיים" הוא אולי משפט ספרותי מרגש של חיים נחמן ביאליק, אבל הוא ההפך מההלכה היהודית האומרת כי "אין שטר (קנין) לאחר מיתה". רק מי שחי – יכול לפעול ולצוות ומי שנפטר כבר איננו.
מעבר למישור הדתי, יש כאן מעשה לא מוסרי נגד המשפחות השכולות. עבור המשפחות השכולות שעולמם נחרב, ביום הזיכרון, גם הפצעים שהגלידו נפתחים מחדש. מספיק לראות את פניהם בזמן הצפירה, התפילות או הטקסים כדי להבין שעבורם ביום זה – הכל מתעורר.
האם מישהו חושב שאב שכול יכול "בלחיצת כפתור" לעבור מהאבל של יום הזיכרון ל"חגיגות" של יום העצמאות? כמה חוסר התחשבות יש במי שחותך במשך יום שלם בבשר החי, ומצפה כי בתוך הדקות הכל יבריא והאבלים יוכלו לצאת למופעי הרחוב בחוצות הערים? מספיק לשבת ביום הזיכרון כמה דקות עם אם שכולה או עם יתומים כדי להבין שבימים הקרובים כבר אי אפשר יותר לשמוח.
כדאי הוא שמדינת ישראל תזיז את יום הזיכרון לבניה-בוניה ותרחיק אותו מיום השמחה וההודאה של ה' באייר, בשביל המוסר, בשביל היהדות, בשביל המשפחות השכולות.