מתוך עולם קטן:

מצאתי לי בית

כולם היו שם, בכנס החירום של הרבנות הראשית נגד התנועה הרפורמית. כל גדולי התורה של הציונות הדתית. נשיא צהר, רבה של העיר חברון, רבה של פתח-תקווה, ראש ישיבת מרכז הרב, דיינים חובשי כיפה סרוגה, רבני שכונות, ראשי הישיבות הציוניות ועוד.

ולצדם – עמיתינו גדולי התורה החרדים הליטאים, החסידים והספרדים.

המכנה המשותף לכל הדוברים בכנס היה הדבקות ביראת שמים טהורה, העמידה על הסכנה בשינוי קוצו של יו"ד מהשולחן ערוך, ואהבת ישראל אמיתית וגדולה לצד המלחמה הבאה בשערינו מול התנועה הרפורמית.

כחזונו של מרן הרב זצ"ל ביסוד הרבנות הראשית, הרבנות היא המובילה את הקישור של כלל ישראל בארץ הקודש לריבונו של עולם, רבנות של חיבור ואהבת הבריות. ובמקביל, הרב התנגד לכלול במועצת הרבנות נציגים שאינם דתיים, בשל הנגיעה השלילית ביסוד הקודש, וכך קל וחומר בימינו כשאנשים באים להרים יד בתורת משה ולכונן אלטרנטיבה לכתחילה אל מול הרבנות הנאמנה לשו"ע, שיש להילחם בזה בכל עוז.

אומר את האמת – בבית הרבנות הראשית הרגשתי בבית, כפי שלא הרגשתי מעולם. נכון, יש חילוקי דעות משמעותיים בין החלקים שישבו באולם. אך המכנה המשותף היה כה רחב וכה בסיסי ומשמעותי, שהוא גבר על המפריד, והשרה אווירה אחרת. כל הנוכחים עמלים על אותו סמ"ע וש"ך, מעמיקים בריטב"א ומתיישרים בלימוד מסילת ישרים.

יש חילוקי דעות בינינו, אבל הם ניתנים לגישור ולהתנהלות אחדותית. ודאי אם יכולנו להתנהל במשך שנים רבות כל כך עם העולם החילוני, נוכל להתנהל ולהוביל עם אחינו ובשרנו אנשי העולם האמוני שאינם חובשים כיפה סרוגה אלא שחורה.

הרגשתי שם בבית יותר מכל כינוס אחר של רבנים. כינוסים 'שלנו' הם רק שלנו. הם מפולגים מכלל הדבקים בתורה, מדברים על 'כלל' ומתנתקים ממנו בה בעת. אך כאן היה משהו אחר, יכולת לשמוע את הדובר הליטאי מזכיר בדבריו את 'מייסדי הרבנות הראשית הגאונים', ואת נשיא צהר מדבר על 'מלחמה במי שבאים להתנגד לט"ז בשולחן ערוך'. כולנו באותה תורה, כולנו שם.

הרבנות הראשית היא הבית שלנו. שם אנו צריכים להיות, עמם להוביל, גם אם נפגענו מהם לא אחת פגיעה עמוקה. החיבור של עומקי התורה חזק מהכול, ההמשכיות של כלל ישראל בהובלה תורנית חזק מהכול.

כמובן, יש חשיבות קריטית לביצור הציבור שלנו, הציוני-דתי. יש חשיבות לשיוף העמדה שלנו ולכנסים שהם רק שלנו, ואולי אפילו לארגון רבנים (אחד) שלנו. אך אסור שזה יבוא על חשבון ההליכה המשותפת והטבעית עם גדולי החרדים.

יש שיאמרו – הם מזלזלים בנו. ייתכן, אך לא רובם, וודאי לא גדוליהם. מי שהיה בכנס ראה במו עיניו. אנו מחליטים החלטות בדמיוננו ומתרצים תירוצים כדי להתחמק משיתוף פעולה. אך האמת היא שיש קשרי אמון אמיצים בין הגדולים, וגם בין השורה השנייה והשלישית.  צריך רק לדבר וליצור יחד מרחבי הסכמה משותפים.

לא להפסיק את המלחמה

ולעומת זאת, הצטערתי לקרוא את דברי הרב רוזן ממכון צומת. זכותו וחובתו של הרב רוזן לפרסם את דעתו (התמוהה) המתנגדת למאבק ברפורמים. אך מדוע הרב רוזן נלחם במקומם בתנועת ש"ס וברבניה? האם זו הדרך וזו העיר?

האם אכן הגר"ע יוסף הוא עסקן כה שפל כפי שתואר במאמרו על שליחיו? האם אכן רק כסף וכבוד מוליכים את הראשון לציון הרב עמאר?! אינני מצליח להבין, וודאי אינני מסכים לכך, וגם מוחה על פגיעה בכבוד תלמידי חכמים גדולים כאלה.

כפי שתאר הרב מצגר בדבריו, יש לאחרונה הוצאת שם רע על רוב רבני ישראל, והצגתם כחבורת תאבי כסף המזלזלים בציבור. אך האמת אינה כזו, רוב רבני ישראל ודייניו הם אנשים ערכיים ועדינים, מוסריים וקדושים. אל לו לרב רוזן להטות אוזנו למדיה המערבית צמאת הרייטינג והסכסוכים. אל לו להאמין לארגוני מחאה הנראים דתיים בחיצוניותם אך מקבלים כספים מאירופה כדי להלחם ברבני ישראל.

בנוסף, הרב רוזן מבקש להתריע מפני המתירנות החילונית ולהמעיט בערך התנועה הרפורמית. והלא התנועה הרפורמית מבקשת לעשות אידאולוגיה מהחולשה המתירנית! כיצד זה הרב רוזן מציע להילחם בסימפטום במקום בראש הסיאוב הערכי והתרבותי – התנועה המכוונת את המתירנות ומכשירה אותה?!

הרב רוזן טוען שהמאבק ברפורמה מחזק אותה. אחרי בקשת המחילה מהרב רוזן, אין זו אלא טעות בשיקול הדעת שלו. הרפורמה ניצחה בבג"ץ חשוב, וראש הממשלה הי"ו מתכוון לאשר להם תקנים בפועל. התנועה הרפורמית החליטה רק לאחרונה להיכנס אסטרטגית לתוככי החברה הישראלית.

הם החליטו, והם נכנסים, עם כסף רב מהתורמים להם ונחישות לקחת את ההמון תחת כנפיהם. המון המחפש קישור לאלוקים, אך אין לו כוח למחויבות. להערכתי, הם כנראה גם יצליחו אם נמשיך לנמנם בשמירה ולכתוב שירי (ומאמרי) ערש למנמנמים.

להשאיר אותם בחוץ

המאבק אינו מחזק אותם אלא מבהיר שהם בחוץ, הם לא היו ולא יהיו לעולם חלק מהאמונה הישראלית. החילונים שומעים ורואים, ויודעים לזהות שיש כאן בעיה. לולי המאבק, לא הייתה ניכרת בעיה כלל, וודאי בבג"ץ הם ימשיכו לנצח.

הלחץ הפוליטי לחוקק חוקים מגבילים שיסייעו לריכוז ההובלה בידי האורתודוקסיה יכול להיות רק בצירוף מאבק ולא בשקט, והלחץ הפוליטי מתחיל מההובלה הרבנית ומהמפלגות הדתיות והמסורתיות.

נראה שרובנו לא מבינים עדיין מה עומד לפנינו. אם אכן יאושרו התקנים של הרפורמים כרבני קהילות ממלכתיים, הכול יוּתר בפניהם – הם יחתנו, ירשמו נישואין, ימולו, יגיירו. ואז כתגובה יהיה צורך בספרי יוחסין פרטיים שכן הרבנות הרשמית לא תהיה אמינה ולא אורתודקסית בלבד.

ספרי יוחסין משמעם הפרדת הדת מהמדינה, שכן הגדרת היהודי אינה באופן ממלכתי אלא ברמה הפרטית. והפרהסיה הציבורית תיהפך מרקחה – חתונות של רבניות, גיור ללא טבילה, ביטול ברית מילה ועוד. (אציין שמגמה דומה לזו מובילה תנועת 'נאמני תו"ע' אשר הציעה להפריד דה-פקטו בין הדת למדינה, בהצעתה שכל קהילה תבחר את רבניה, בניתוק מהריבון הממלכתי).

על שואת ההתבוללות והרס הזהות היהודית בארה"ב בקהילות של הרפורמים אין צורך להרחיב. אך עלינו לדעת שזה עתידנו, אם לא ניאבק בזה יחד.

אסיים בדברי הגאון הרב אריאל בכנס: "יותר אהבה וחיבוק, יותר העמקה בתורה, יותר סדר ושקט בבית הכנסת – זה מה שבאמת ירחיק את הרפורמים לצד המאבק הנחוש בהם, שכן אין בהם רוח, וזה יתרוננו – הרוח". בע"ה.

==

הרב ברוך אפרתי הוא ראש ישיבת שבות ישראל באפרת. המאמר התפרסם ב'עולם קטן'