לא כל חילון בגיל 19 הוא עזיבת הדת לצמיתות
בעקבות פרסום נתוני הסקר על תופעת החילון בציבור הדתי לאומי, אומר ראש אולפנת אור תורה נווה חנה כי זה הזמן להרים את הכפפה ולדייק את המפה
עיצומה של תקופת הרישום לישיבות ולאולפנות שמתרחשת בימים אלו, מתכתבת היטב עם פרסום הנתונים באשר למגמות היציאה בשאלה של בוגרי החינוך הדתי. אם נמתח חוט מקשר בין שני אלו, נשכיל אולי להסיק את המסקנות הנדרשות ואת מפת הדרכים בה עלינו להוביל את ילדינו ותלמידינו.
כל תרבות מבקשת להציע לדור הבא שלה מפת הדרכים שמציבה יעדים ודרכי התמודדות עם האתגרים שיש לחיים להציע, והיא עושה זאת דרך החינוך. בראש ובראשונה בבית, אך גם במוסדות חינוך (פורמליים יותר או פחות), נוצר מארג חינוכי של 'אידיאות וסמלים', כפי שקרא לזה האנתרופולוג קליפורד גירץ. בציבור הדתי נכון יותר אם נקרא לזה תורה ומצוות. מטבע הדברים, הרצף של הצלחה או אי הצלחה במעשה החינוך, יהיה תמיד מוקד לדיון בכל חברה החפצה חיים.
איך הגענו לזה?
מאז מחקריו של פרופ' מוטי בר לב המנוח לפני כמעט שלושה עשורים אשר הצביעו על חילון של כעשרים אחוז מבוגרי החינוך הדתי, דרך מחקרים בשני העשורים האחרונים שהצביעו על הרבה מעבר לכך, הורים ואנשי חינוך עסקו בניסיון להבין ולנתח למה ואיך הגענו לזה. כאן אני מבקש להביא כמה תשובות, שאולי יתנו גם את המענה לסקר האחרון.
מורכבות: אין סיבה אחת לחילון, וודאי לא במסגרת שיח פוסטמודרני. עם זאת, הסקר מצביע על החשיבות הרבה בהקניית 'מפת דרכים' דתית שתהיה רלוונטית מבחינה מחשבתית מול המציאות. כרבע מהדתל"שים תלו את עזיבת הדת בסיבות תיאולוגיות ופילוסופיות, 10% ברצון לחוות את החיים המודרניים (כלומר: רואים בה אלטרנטיבה עדיפה) ולפחות חלק מתוך 16% שקושרים את עזיבת הדת במערכת החינוך הדתית באופן כללי מצטרפים לרשימה. מדובר על כמחצית מעוזבי הדת שמציבים בפנינו מראה על הרלוונטיות הערכית והקיומית של 'מפת הדרכים' שאנו מציעים להם. מניסיון אישי, ממליץ בחום לבנות מערכי לימוד בתחומי הקודש והחול, תוך שיח מעמיק עם בוגרי מערכת החינוך הדתי עצמם.
דיאלוג: דומני שהבשורה החשובה ביותר עבור הורים ואנשי חינוך היא, שכמעט ואין חילון על רקע של בעיטה או טריקת דלת (רק 10% מהדתל"שים תלו את הסיבה לכך בדתיות נוקשה ומגבילה). שיח על אדני דיאלוג אמפתי, שבו איש החינוך מגיע עם עמדה ברורה אך המתחנך מרגיש שלמחשבותיו ורגשותיו יש מקום, הוא בבחינת ריצה למרחקים ארוכים. נתוני הסקר מצביעים על החשיבות הרבה שיש לדיאלוג לטווח הארוך.
תהליך: מערכת החינוך התיכונית מסתיימת בגיל 18, אך גיל ההתבגרות כבר מזמן לא מפסיק בגיל זה. גם מוסדות חינוך על-תיכוניים (ישיבות, מדרשות ומכינות) מציעים מסגרת חינוכית לפרק זמן לא ארוך לאחר מכן. כאשר יש חוויה של שיח דיאלוגי, יכולות להיווצר תנודות ב'אני מאמין' של בוגרי החינוך הדתי גם בגילאים מתקדמים יותר. על פי הסקר, ארבעה אחוז מבוגרי החמ"ד המגדירים עצמם בעשור השלישי לחייהם כדתיים, עברו שלב של חילון בדרך. זו בשורה חשובה לכל מי שמאמין בחינוך לטווחים ארוכים ובתהליכי חינוך הבנויים על דיאלוג ולא על דיכוטומיות: לא כל חילון בגיל 19 הוא אכן עזיבת הדת לצמיתות.
כוכב הצפון, חירות ואחריות: אם נשכיל להציב יעדים במקרו ובמיקרו, שהדור הבא יראה בהם רלוונטיות לשיח העולמי העכשווי ונחנך על אדני האיזון החשוב בין חוויית החירות (להבדיל מהחופש הנוהג בעולם הרחב) לבין לקיחת אחריות, ואת כל זה נעשה באופן דיאלוגי מתוך תפיסה של חזון ארוך טווח, נוכל להתקדם לקראת מימוש היעד המרכזי של מפת הדרכים היהודית לדורותיה, על כל המנעד הרחב שהוא מכיל: תיקון עולם.
הכותב הוא ראש אולפנת אור תורה נווה חנה מבית רשת אור תורה סטון
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו