מלחמת הדת במספרי הסיפורים: "מתי תבוא אלי"

רומנה החדש של יהודית רותם, "מתי תבוא אלי" (כנרת, זמורה-ביתן, 2012), הינו ספר של סיפורים.

שזורים בו סיפורי חייהם של רבות מדמויותיו, כיחידות עצמאיות הקוטעות את העלילה המרכזית למשך עשרות עמודים. והעלילה המרכזית – סיפורה של שולמית מאייר, אישה חרדית שנקלעת למציאות – פיזית ונפשית – חדשה ומפתיעה.

הסיפור מורה על ייחודיות, על עצמאות. כך  שולמית, במכתב לבנותיה: "גיליתי כאן את חשיבות הסיפורים, את חיוניות הסיפורים, גיליתי שאין סיפור דומה למשנהו, כי אין אדם דומה לחברו". ולפיכך חשה שולמית נפגעת כאישה בחברה החרדית, חברה שאינה מאפשרת לה לבטא את עצמה, את ייחודיותיה, שאינה מאפשרת לה לספר את סיפורה: "אך אני באתי מעולם שבו סיפור חיי הוכתב לי מראש, ולא רק סיפורי הוכתב ונערך וצונזר, אלא סיפורן של כל אחיותי לחברה".

שולמית אינה מסכינה לדרישות חברתה. אדם אינו מסוגל לחיות כמשועבד לנרטיב שנכתב מראש, שנכתב על-ידי אחרים. היא בוחרת למרוד בחברה החונקת אותה – ומרידתה בהווה תשפיע, בהכרח, על המשך סיפורה. אך שולמית אינה מסתפקת בשינוי ההווה והעתיד. לטענתה, ביכולתה לשנות גם את העבר, בסיפור סיפורה מחדש:

"אם סיפרנו לעצמנו את סיפורנו בכעס, במשטמה, בתשוקת נקם, בקנאה, באימה, בתחושת גרנדיוזיות, ביהירות, בסלידה, בזלזול – נוכל לספרו מחדש, בדרכים אחרות – בנועם, ברוך, בהבנה, בסליחה, בשמחה, בתחושת פיוס, באהבה, בהשלמה, בהכרת תודה, בהכרת ערך, בענווה. עם כל מעשה סיפורי מחודש, משתנה סיפור המעשה, כי משמעותו הפנימית משתנה".

זהו כוחו של הסיפור. ביכולתו לעצב את העבר, להקים מציאות מחודשת. מה שהיה – אינו בהכרח מה שהיה. נשתכנע שהדברים אירעו אחרת, נשכנע בכך את סביבתנו. אם נצליח, המשך חיינו יהיו אחרים, משום שתודעתנו השתנתה. הרי אנו מאמינים כי אנו שולטים – עד גבול מסוים – בהווייתנו, בעתידנו. מדוע שלא נשלוט גם בעברנו? מהי אמירתו המפורסמת של ריש לקיש, "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכויות" (יומא פו ע"ב), אם לא קריאה לספר את סיפרונו מחדש, קריאה להמיר את העבר?

לא ייתכן, שמטרת הסיפור הינה לשחזר אירוע, לחוותו מחדש – ותו לא. הזמן אינו מסוגל לשוב על עקבותיו. שעה לעולם לא תהיה דומה לחברתה. בכל סיפור, מגלה המספר תובנות חדשות, פן שונה. בכל סיפור, המספר מעצב את ההיסטוריה מחדש, מוסיף לה נדבך. לפיכך, דורשת ההגדה של פסח, "ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו זקנים, כלנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים" – משום שאין סיפור דומה לזולתו, ומן ההכרח, שמה שהיה אשתקד לא יארע שוב השנה.

הסיפור נהפך למציאות. בתודעתנו – ובמידה מסוימת, גם בריאליה. האדם מונע על-ידי האמיתות שמספר לעצמו. האם ניתן לדבר על נרטיב 'שגוי', אם התקבל כבר על דעת הרבים? האומנם אין משקל סובייקטיבי משמעותי למושגים 'אמת' ו'שקר'?

מתבקש, אפוא, שעיקר עניינינו יהיה בסיפור, ולא ב'מציאות'. בגישתנו לטקסט – כל טקסט – עלינו לדון בשאלה 'מהו המסר שמבקש המחבר/מספר להעביר?', ולא בשאלת 'מה קרה באמת?'. ולא משום שקשה לעמוד על אמיתות היסטוריות אובייקטיביות. משום שהאמיתות ה'אובייקטיביות' מורכבות מסיפורים – והסיפורים הם שמעצבים את ה'מציאות'.

מעניין, שמספרי הסיפורים ב"מתי תבוא אלי" מנותקים – מי יותר ומי פחות – מדתם. קורט ולילי, זוג ניצולי שואה שמתקשים למצוא את אלוהים בעולמם שחזר ונבנה; ד"ר אקהארט, רופא גרמני שאיבד את אלוהיו בצעירותו; ושולמית עצמה, שמורדת בהדרגתיות בנורמות של החברה החרדית, בדרישות ההלכתיות של בעלה, בעיקר בתחום האישות.

כביכול לומר, שאחד מאויביו הגדולים של הסיפור, של העצמאות והייחודיות – הינו הדת, על חומרותיה ומגבלותיה. רצונו של אדם לעצב את חייו – מעברו לעתידו – תתקשה לקבל מערכת המתמקדת באלוהים. מערכת בה גורם חיצוני – גם אם הוא אלוהי – משפיע ומתערב, ולא מותיר לאדם מידה מספקת של חירות.

זוהי טענתה של רותם – ואחת השאלות המהותיות שמפנה לקורא. האם המסגרת הדתית מונעת מאדם לספר את סיפורו שלו, לעצב את עתידו ואת עברו? האומנם אין דרך לשלב יחדיו מחויבות דתית וחירות אנושית? האומנם אי-אפשר להיות עובד אלוהים ואדם עצמאי?