לפעמים לא צריך להגיע אלא מספיק ללכת - סרוגים

לפעמים לא צריך להגיע אלא מספיק ללכת

תורה גדולה למדנו מהציווי לאברהם ללכת. מהותו של אברהם היא ללכת. לא יושבים, לא נחים, ואין מקום ל"פסקי זמן..." היהודי הוא הולך, מחפש שואף ומטפס כול חייו

author-image
לפעמים לא צריך להגיע אלא מספיק ללכת
  (צילום: שאטרסטוק)

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך… אל הארץ אשר אראך"

ננסה להאיר מעט את הפסוק הראשון.

הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את אברהם הוא "לך לך"! תלך, אל תעמוד במקום. (ולהתחלה, לראשוניות יש משקל רב, כפי שציינו לא פעם). תפקידו של היהודי הוא ללכת, להתקדם להשתכלל, לחפש תמיד את המדרגה הבאה. לא כתוב לו לאן בדיוק הוא מצווה ללכת, אלא: "אל הארץ אשר אראך"! כיוון שעצם ההליכה אחרי רצון ה' היא חשובה, לא היעד. לא "צריך להגיע", צריך לשאוף, לטפס ולרצות ללכת על פי ה'.

נוכל לראות בעומק את הציווי לאברהם של "לך לך" כשנשווה גם בנקודה זו בין נח לאברהם (הרבנית שרון רימון כתבה על כך בהרחבה).

אצל נח ברור מהו התפקיד שהועיד לו ה' ולשם מה נבחר – ה' מודיע לנח שעומד להיות מבול שישחית את העולם בגלל רעתו הרבה, מצווה עליו לבנות תיבה ואומר לו שהוא יינצל על ידי התיבה הזו. נח צריך למלא במדויק אחר הוראותיו של הקב"ה, ואפילו גודל התיבה וצורתה נאמרו לו במפורש. ואכן, כך הוא עושה. לעומת זאת, אצל אברם לא ברור מהו התפקיד שהועיד לו ה': הדיבור עם אברם פותח ב "לך לך מארצך…. אל הארץ אשר אראך" ; מדוע עליו ללכת? לאן ילך? מה יעשה באותו מקום שאליו יגיע? כל זה איננו ברור כלל, ולאברם ניתן צווי מעורפל ביותר: עיקרו של הציווי הוא ללכת – לא ברור לאיזה כיוון עליו להתחיל ללכת, ועל אברם להחליט בעצמו. לשם מה הוא הולך? מה יעשה ב"ארץ" שאליה יגיע? וגם כאשר אברם מגיע אל הארץ, ה' לא אומר לו מה לעשות בארץ. התורה לא מצווה באופן ברור מהי סיבת הפניה של ה' אליו, לא לאן הוא צריך להגיע באופן מדויק ולא נאמר לו מה ה' רוצה שהוא יעשה. ההבדל המהותי בין נח לאברהם בנקודת השוואה זו – בעוד שסיפורו של נח מתמקד בעברו, סיפורו של אברם מתמקד בעתיד. על ידי העלמת עברו של אברם, מודגש עתידו – אברם נבחר לשם העתיד.

מהו העתיד הזה? לקראת אילו יעדים הולך אברם? גם על כך לא נאמר דבר, כלומר היעדים לא מוגדרים לו מראש, ואברם בעצמו יעצב את העתיד הזה. הוא צריך להציב את המטרות, להחליט באיזו דרך להגיע אליהן, ולכבוש את הדרך בעצמו. ואולי דווקא כשאברהם מצווה ללכת אחרי ה' "בעיניים עצומות" ללא יעד מוגדר, יש משמעות ליוזמה אישית.

רעיון זה מבוטא גם במדרש: "…למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: "עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני". כך אמר הקב"ה לאברהם: "עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל". אברם הולך לפני ה', הוא הכובש את הדרך, הוא המאיר, הוא היוזם.

וכך כשאברם אמנם מגיע לארץ, אך הוא איננו מתיישב בה, אלא מתהלך בה:

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

ואכן, ה' מתגלה אליו ומודיע לו שזו הארץ:

"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"

מה עושה אברם בעקבות הודעה זו? היינו מצפים שיתיישב בארץ, יבנה בית, וכדומה, אך אברם לא עוסק בהתיישבות בארץ הזו:

"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו…וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה"

אברם מתהלך בכל הארץ, בונה מזבחות, וקורא בשם ה'; הוא ממשיך בהליכה. צו ה' אליו היה "לך לך", והוא ממשיך בהליכה גם כאשר הוא מגיע אל הארץ, כנראה מפני שהוא מבין שייעודו איננו לשבת בנחת בארץ, אלא יש לו ייעוד אחר, שלצורך קיום הייעוד הזה הוא צריך "ללכת". ההליכה היא אינסופית.

ואולי יש בהליכה אל מקום לא מוגדר עומק נוסף. "תלך אחרי", אומר ה', תאמין שאתה מובל נכון. זהו ביטוי של "אמונה עיוורת" ואהבת ה' בלתי מותנית. כך גם נוכל להבין בפשטות את הנביא ירמיהו: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". עם ישראל הולך אחרי ה' במדבר בלי יעדי ביניים, בלי תכנית עבודה מסודרת לאן הולכים היום ומה תכנית האימונים של מחר. וזה סוד האמונה של אברהם אבינו, ושל העם היהודי. אמונה פשוטה ותמימה. הקב"ה אוהבנו "אהבת עולם אהבתיך" ואנחנו בכול יום מכריזים ומתפללים "ואהבת את ה' אלוקיך".

ואומנם ארבעה ציווים שמצווה אברהם יש בהם לשון הליכה.

הראשון, הפותח את סיפורי אברהם הוא "לך לך … אל הארץ אשר אראך". הציווי השני הוא "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" . הציווי הבא של ה' לאברם הוא ברית המילה: "התהלך לפני והיה תמים". הציווי האחרון הוא "קח נא את בנך… ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה…"

בעולם החסידות לקחו את ציווי ההליכה לכיוון של האדם הפרטי. " לך לך"- לעצמך".

וכך כתב "מי השילוח":

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. כתיב (ישעיה, מד', ג) "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה". כאשר התחיל אאע"ה לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות, ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיו גוף החיים אשר עליו נבראת העולם. וע"ז אמר לו הש"י: "לך לך" היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך (ישעיה מ"א, טז) "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל"…

"מי השילוח" לומד מ"לך לך", א. "לֶךְ"- ההליכה היא נקודת הראשית של החיפוש הרוחני. טעות לחשוב שהעיקר בעולם הוא העיסוק החומרי. מבחינה זו כבר היה אברהם אבינו במצב של הליכה וחיפוש אחר משמעות החיים. ב. במילים "לך לך" הורה לו הקב"ה את כוון ההליכה: עליך ללכת אל עצמך, לחתור לעומקים שהמצויים באישיותך ובנשמתך, שם תוכל למצוא קרבת אלוקים, ומשם תוכל לדלות את כל מה שנדרש לך לצורך התקדמותך בעבודת השם. זה נמצא אצלך בתוכך פנימה ולשם תלך ומשם תיקח תעצומות נפש .

ה"נתיבות שלום" כתב באותו כוון אך עם דגש מעט שונה:

" … היינו שלכל אדם יש את ייעודו ותפקידו אותו עליו לתקן בחייו… וזהו פירוש 'לך לך', היינו אל יעודך, אל תיקון נשמתך השייך אליך ולתכלית המיועדת לך"

ה"נתיבות שלום" רואה בציווי של אברהם "לך לך" מקום של ברור פנימי, מהו ה"לך לך" האישי שלי, מהי שליחותי המיוחדת בעולם, וההליכה אל אותו יעד במהלך החיים, זהו עומקו של הציווי " לך לך" לאברהם אבינו ולכולנו.

=======

תורה גדולה למדנו מהציווי לאברהם ללכת. מהותו של אברהם היא ללכת. לא יושבים, לא נחים, ואין מקום ל"פסקי זמן…" היהודי הוא הולך, מחפש שואף ומטפס כול חייו.

אברהם עסוק בעתיד, בחובה לתקן עולם ותמיד עם המבט קדימה. אברהם (בניגוד לנח) לא מקבל "הוראות סגורות" אלא כיוון דרך ויעד וחזון רחוק. זה משאיר מקום ליצירתיות, לפריצות דרך אישיות, ולהיות במצב של שאיפה אינסופית אל- על.

המקום שלא הוגדר במדויק דווקא הוא, נותן פתח לאמונה והליכה אחרי ה' באהבה "בעיניים עצומות", ובעלי החסידות הדגישו את המכוונות לחיי שליחות והליכה מתמדת אל הנפש פנימה " לך לך לעצמך".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
ליסוע בזמן
עידן הנבואה | 22-10-2018 20:46
אברהם היה נוסע בזמן הוא ידע זאת בגלל הנפש הנבואית שבו. הוא ידע שהוא חי ביבשת שנוסעת בזמן אל הבריאה .המון היתגלויות הוא עבר. האל ניראה לו בכל מקום. זה הרי נסיעה בזמן. פעם בחגורת התנך שלט מימד זמן מיסטי שחיקה את הנצח את גן עדן וזה כאילו נמוג. הכביש והאוטו יכולים להמחיש במשהו את הנסיעה בזמן. אכן אנחנו נוסעים בזמן במינהרת הזמן של אלוהי צבאות ישראל. חחחחח
2
לקרוא בכתובים או להביט בכוכבים..
נפלאות השכחה | 12-11-2018 3:54
כל כך הרבה מהם שניתן בשיטת חבר הנקודות לצייר כל ציור שחשקה נפשנו. כל שזה דורש הינו היכולת להתעלם ממה שלא מתאים.