השבת היא לא 'מעבר' בין יום כיפור לחג הסוכות - סרוגים

השבת היא לא 'מעבר' בין יום כיפור לחג הסוכות

השבת היא לא "מעבר" בין יום כיפור לחג סוכות, גשר ש"חייבים" לעבור אותו במעבר בין שני מועדים משמעותיים. היא גם לא "רק שבת קדש" רגילה, עם קדושה עצמאית כבכל שבת. השבת "מושפעת" מיום כיפור שלפניה, ויש בה הארה ומעט "טעם" של יום כיפור, והשבת הקדושה "משפיעה" מאורה ומקבלת אור מחג הסוכות העומד בפתח

השבת היא לא 'מעבר' בין יום כיפור לחג הסוכות
  (צילום: Noam Revkin Fenton/ FLASH90)

אנחנו מרגישים משהו ייחודי "באוויר" לקראת השבת שאנו עומדים בפתחה. לא תמיד קל למצוא את המילים המתאימות. פעמים שהמילים מצמצמות ואתה חש לב מלא מעבר למילה המגבילה, ויש שההגדרה מסייעת להבהיר מה אתה מרגיש. ההגדרה וההמשגה במקרה זה מרוממות ונותנות לתחושה משנה תוקף.

ה"נתיבות שלום" יסייע לנו אולי להגדיר את שאנו חשים:

"שבת קדש זו שבין יום הכיפורים לחג סוכות קדושתה גבוהה מאוד. בשבת קודש יש שתי בחינות. בחינת יום השביעי ובחינת שבת. בחינת יום השביעי מתייחסת ונבנית מששת הימים של השבוע שעבר. אם בשבוע שעבר היה בו חג נמשכת קדושתו גם ביום השביעי… והרי שבת שאחרי יום הכיפורים היא עוד בחינת יום כיפור. ועוד יש בחינת שבת השייכת לשבוע המתחדש ובא, בכול שבת קדש מתחדשת הבריאה לששת הימים הבאים… לפי זה שבת זו שיש בה גם הארת יום כיפור וגם הארת חג סוכות זמן שמחתנו, הרי שהיא השבת הקדושה ביותר בשנה, שנכללים בה שתי הקדושות הגבוהות מאד".

ה"נתיבות שלום" לימד אותנו, שהשבת היא לא "מעבר" בין יום כיפור לחג סוכות, גשר ש"חייבים" לעבור אותו במעבר בין שני מועדים משמעותיים. היא גם לא "רק שבת קדש" רגילה, עם קדושה עצמאית כבכל שבת. השבת "מושפעת" מיום כיפור שלפניה, ויש בה הארה ומעט "טעם" של יום כיפור, והשבת הקדושה "משפיעה" מאורה ומקבלת אור מחג הסוכות העומד בפתח. המקום המשולב והמיוחד הזה, של קדושת השבת המעורבת עם אורות של יראה וחשבון נפש של יום כיפור שלא עזבנו אותם, ובו זמנית של שמחה ואהבה לקראת חג הסוכות שנפגוש אותו עוד יומיים זו ההגדרה להרגשה של כולנו:"השבת הקדושה ביותר בשנה…" (תיאור מרגש, שם אנחנו נמצאים, וכמה חובה להתפלל לזכות להיות שם…)

ועל שירת האזינו.

מיוחדת שירת האזינו מכל פרשיותיה של תורה, שאותה בלבד נצטווה משה בפירוש לכתוב, ללמדה את בני ישראל ולשימה בפיהם: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדהּ את בני ישראל שימהּ בפיהם" (ל"א, יט); השירה תונצח לדורות הן בכתב, בספר, והן על פה – בפיהם של ישראל. ה' גם מבטיח כי השירה לא תישכח מפי העם לדורותיו – "כי לא תִשָּכח מפי זרעו" (שם, כא).

מה ייחודה של שירת האזינו שדווקא אותה יש צורך לזכור, ללמוד (בכתב ובע"פ) והיא זו שלא תישכח לדורות?

על הרקע שמשה רבנו צופה רגעים קשים של "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אִתו: (יז) וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות.." השירה מדגישה את הקשר המיוחד ו"המחייב" של הקב"ה לעם ישראל. לא מוזכרת תשובה של העם (כמו בפרשות קודמות), אין מילה אחת של זכות אבות, וגם מעמד הר סיני לא מוזכר במפורש. השירה מבקשת לחזק את הברית ואת הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה. דווקא כשאין שום סיבה להושיע את העם ולגאול אותו. לא תורה לא תשובה לא מוסר ולא זכות אבות. (דומה עקרונית לערבה בארבעת המינים , שאין בה לא טעם ולא ריח. לא תורה ולא מעשים טובים. "סגולת ישראל" זו התשובה)

נציע שלוש אפשרויות שנלמדות בשירה, המצביעות על הקשר המיוחד של הקב"ה לעמו שאיננו תלוי במעשים ובתשובה.

1.השירה מתארת את הרקע להיווצרות האומה:

"זכֹר ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:"

בפרקי דרבי אליעזר למדנו: "ר' שמעון אומר קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו ואמר להם הקב"ה באו ונרד ונבלל את שבעים גוים ואת שבעים לשונות, ומניין שאמר להם, שנאמר 'הבה נרדה', הבה ארדה אין כתיב כאן אלא 'הבה נרדה', והפילו גורלות ביניהם, שנאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם', ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', אמר הקב"ה חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנאמר 'חבלים נפלו לי בנעימים'. המדרש מספר מה שקרה בזמן מגדל בבל, עת התחלקה האנושות לשבעים אומה ולשון.

כיצד יתחלקו העמים בין דרי מעלה? עשו גורל ביניהם, ונפל עם ישראל בחלקו של ה'. מבלי להיכנס למשמעות העמוקה של המושג "גורל"- מה שפשוט ש"נפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו…" אנחנו שייכים להקב"ה, וארץ ישראל שייכת לה' ועמו בברית גורל. ( אולי זו המשמעות הפשוטה של התפילה "אנו נחלתך ואתה גורלנו" זכינו שנפל גורלו של הקב"ה עלינו ועל נחלתנו…) וכך רש"י כתב שהקב"ה חילק מראש את עולמו לשבעים אומות כנגד שבעים נפש של עם ישראל. " כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". יש יחס מיוחד של הקב"ה לעם ישראל עם בחירתו כאומה ובחירת ארץ ישראל כארצו. פסוקים אלו מדגישים את מרכזיותו של עם ישראל באנושות ובעיקר את יחסו המיוחד של ה' אליו. מכל האומות כולן, ישראל בלבד הוא חלקו ונחלתו של ה'. דבר זה נקבע כבר מ"ימות עולם". בחירת העם והארץ מופיעים לאורך השירה כולה . למשל: האומה- " ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" הארץ- " וכפר אדמתו עמו" וכך בפסוקים נוספים: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹעַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵףיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּיִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ… "

ה' נמצא ביחס מיוחד וייחודי עמנו, אנחנו חלקו ונחלתו. הוא הציל אותנו, גידל אותנו ושמר עלינו. כמו הנשר המוביל ומגן על צאצאיו, כך ה' הוביל, הגן והוליך את בני ישראל, בניו. שירת האזינו עושה שימוש נרחב בדימויים של הורה-ילד. כאשר הוא מביא את בניו אל הארץ, נאמר "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (שם י"ג), דימוי של הנקה. הארץ זבת החלב והדבש היא האמצעי בעזרתו ה' מניק את ילדיו.

2. באותו כיוון עם דגש אחר כתב הרמב"ן: "אם כן יהיה פירוש זכור ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו'. בינו שנות דר ודר – שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר…"

הרמב"ן מחלק את ההיסטוריה ואת הצורך ללמוד ממנה לשתי תקופות מרכזיות שהן שני מעגלי היסטוריה משלימים: בריאת העולם – ההיסטוריה הכלל אנושית וקורות עמנו – ההיסטוריה הפרטית של עם ישראל. כך מצאנו בנימוק של מצוות השבת, .בהבדל שבין עשרת הדברות בשמות לדברים. ב"יתרו" -" זכור את יום השבת לקדשו.. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" ב"ואתחנן"- " שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…על כן צוך ה' לעשות את יום השבת". זה מזכיר את שני מעגלי הזמן שאנחנו אומרים בקידוש בכל ליל שבת: "זכרון למעשה בראשית … זכר ליציאת מצרים".

הקב"ה בחר לברוא עולם ובחר את עמו ישראל בין העמים:" מממלכת כוהנים וגוי קדוש". לא רק כציווי וקריאה לכולנו להתנהג כך ולהרגיש מחויבות גדולה לשליחות שהקב"ה הטיל עלינו, אלא גם כקביעת עובדה שאיננה תלויה בנו.

3. על פי הפסוק " לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" הסיבה שאנו לעולם עמו של הקב"ה היא- חילול השם בעולם: "פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת". הנימוק הזה לא קשור לתשובתם של ישראל, לא להתנהגותם ולא לזכות אבות. זו גאולה שאינה תלויה בתשובה ולא בשום דבר שעם ישראל צריך לעשות… הקב"ה "מחויב לעצמו…" ששמו לא יתחלל בגויים. כך גם בנבואת יחזקאל (ה, ז)הוא מתאר פעמים את התנהגותו הקשה (חלילה…) של עם ישראל, בהתנהגות פחותה משל הגויים: "יען.. בחוקותי לא הלכתם ואת משפטי לא עשיתם וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" עם כל זאת, הקב"ה חושש מחילול השם ולא נתן לשמו להיות מחולל בגויים (יחזקאל לו): " לכן אמור לבני ישראל…. לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם וידעו כי אני ה' … בהקדשי בכם לעיניהם". (הרב אמנון בזק הרחיב על כך)

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו