3 סיפורים קצרים שיעזרו לכם להכנס לראש השנה - סרוגים

3 סיפורים קצרים שיעזרו לכם להכנס לראש השנה

בתוך ההתרגשות של ההכנות האחרונות לקראת ראש השנה, וברקע של תקיעות השופר המלוות אותנו בימי אלול - שלושה סיפורים קצרים שיעזרו לכם להתרומם לקראת ראש השנה

author-image
3 סיפורים קצרים שיעזרו לכם להכנס לראש השנה
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אתם ניצבים היום כולכם" רק כך אפשר להיכנס לראש השנה, כשאנחנו נצבים כולנו! אין ראש ואין זנב, אין אנשים גדולים ואנשים חוטבי עצים. מי שמסוגל להכניס את עצמו לכלל ישראל ולהיות חלק מ"כולכם" הוא מסייע לכולנו להיות עומדים ניצבים לפני ה'.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל' ,יא-יד).

בספר "קצר לשבת" שחילקנו בכנס "מנהיגי חינוך" כתבנו על הפסוקים מרגשים אלה, שחלקו הראשונים האם "המצווה הזאת" היא מצוות התשובה (המוזכרת קודם) או כלל המצוות. ננסה להוסיף על הכתוב, "שפת אמת" נפלא.

ה"שפת אמת" בדרך כלל בונה דבריו על המדרש. וכך המדרש על הפסוקים שהבאנו:

"כי המצוה הזאת – הלכה: אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך? כך שנו חכמים, הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה? שכתוב (שם קיט) בא"י ואח"כ למדני חקיך, הרי ברכה לפניה. ומנין שטעונה ברכה לאחריה? א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה, מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה… ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן… א"ל בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת, מנין? ממה שקרינו בענין כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך" (דברים רבה ח,ב).

לפי המדרש, התורה ניתנה לישראל דווקא ולא למלאכים, מהם היא נשגבת מהמלאכים, אבל עם ישראל "בפיך ובלבבך לעשותו". על זה כתב ה"שפת אמת":

"ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפניה ולאחריה. כי כ' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה. וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן. ובלבבך להיות נשמר בלב מה שהבין והשיג כמ"ש השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך כנ"ל".

רק לבנ"י ניתנו הכוח והרשות – בפיך ובלבבך לעשותו, פי' "לעשותו קרוב". ה"שפת אמת" מלמד אותנו לימוד גדול.

יש באפשרותנו, ביחס הנכון שלנו למצווה, לתורה, לעשותן קרובות .

הזכות הזו תלויה בברכה שלפניה. בדרך כלל זו ברכת "אשר בחר בנו", ואחריה זו ברכת "אשר נתן לנו". ה"שפת אמת", לוקח את המושג ברכה לפניה, ליחס הנפשי שאנו באים למצווה לפניה. לפניה- צריך להתכונן… לומר "לשם ייחוד" ולומר דווקא בפה: " בפיך".(אגב, הרב סולוביצ'יק העמיק במצוות וידוי ביום כיפור שחייבת להיות בפה. יש ערך גדול לאמירה, ל"בפיך". אז מתגלה נקודת הפנים. דווקא האמירה החיצונית כביכול, מצליחה לסייע לאדם לגלות את הצפון בו) . ואחרי המצווה : " ובלבבך". השאלה מה קורה לאדם אחרי שהוא מתפלל. עד כמה לקחנו את המפגש עם הקב"ה בעשיית המצווה, לתוך החיים היומיומיים. (מה שאנחנו קוראים בחמ"ד- "לב לדעת" שהידיעה מצמיחה חינוך, נוגעת ברגש, בלב).

ה"שפת אמת" קורא לנו להיות כל הזמן, לפני… או בתוך.. או אחרי… "כי הם חייך ואורך ימיך".

"כי המצווה הזאת" כל מצווה, חשוב כיצד ניגשים אליה. יש לנו רשות להתקרב להקב"ה (מה שלא ניתן למלאכים), והברכה שלפני, מצביעה על הצורך בהתבוננות מעמיקה לעמוד לפני ה', ועל הרצון להידבק בו. כך גם בברכה שאחרי- תנועת הנפש היא זו שעומדת למבחן ולבחירה אישית. האם קיום המצווה , נעשתה וגמרנו, חלילה, או, כותב ה"שפת אמת": " שיוכל להישאר אצלו הארת התורה". גם אחרי, המצווה הופכת להיות חלק מאישיותו של האדם "ובלבך".

ולקראת ראש השנה.

בתוך ההתרגשות של ההכנות האחרונות לקראת ראש השנה, וברקע של תקיעות השופר המלוות אותנו בימי אלול – שלושה סיפורים קצרים (יש כוח במשל, בסיפור, הם משדרים עוצמה שנוגעת בחיים עצמם ומאפשרת להגיע למחוזות גבוהים בנפש).

1. מובא על הבעש"ט, שהמשיל משל על תקיעות השופר- (בדילוגים)משל שהובא בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות. שפעם אחת איתרמי שהחיות מרדו בארי מלכם. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו. ועמד השועל, הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות "לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם", והלכו עמו… והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם "אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני; אך אף על פי כן לכו עמי, אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתנו; כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך".

והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה. ויען השועל ויאמר "אדונינו המלך, יהיו נא אמרינו לרצון לפניך. היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך ובמשליך הנעימים. וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות. ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך".

והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן. (בעל שם טוב על התורה, ראש השנה ויום כפור, אות ל).תקיעת השופר היא הביטוי הפנימי של הזעקה הפשוטה והראשונית הנובעת ממעמקי הלב, האומרת – שכחנו מכל התכניות, ההכנות, המשלים וההבטחות. על אף שניסינו… מהמשל למדנו- שחוץ מלזעוק "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" אין לנו כלום… ולקריאה הזו, לשברון הלב הזה: "נתרצה להם ומחל להם".

כשאדם יודע את מקומו מול הקב"ה, הוא הופך להיות מפויס, סלחן, נטול אגו, רך טהור ואיש חסד. לפי דברים אלה, כיצד מתכוננים לימים הנוראים? מה "צריך לעשות"? עם מה "כדאי לבא" ליום הדין? מה בסופו של דבר- "מכריע את הכף לזכות"? התשובה היא שצריך להשתדל בכל כיוון, "ותשובה ותפילה וצדקה", ברצון לשיפור המעשים (הרמב"ם), במחשבות על קבלת עול מלכות שמים ("המלך הקדוש") ועוד ועוד. אבל- מתברר, שבשעת המפגש עם הקב"ה, ברגע האמת… או אז "ויוותר יעקב לבדו".

אין משלים, אין תכניות, אין הבטחות ואין שאיפות – גדולות כקטנות… הכול התפוגג ונשכח. לא בית הכנסת יעזור, לא השירה, לא התפאורה ולא הריקודים. המקום האמתי הפנימי, הלב השבור העומד נכוחה מול בורא כול ואומר: "מה אנו מה חיינו מה חסדנו…". ודווקא המקום הזה (!) מביא לפיוס של ריבונו של עולם. שם… במקום הרך ביותר של האדם "והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם," (מרגש…)על הציווי "תקעו בחודש שופר" – כתב בעל התניא : "פירוש "תקעו", תקיעה היא קול פשוט יוצא מהבל הלב מפנימיותו, והוא בחינת צעקת הלב היוצאת מפנימיות הלב שלמעלה למעלה מהחכמה, שאי אפשר להוציא בשפתיו בדיבור…ועל זה נאמר "שמעה בקולי" פירוש בקולי מה שבתוך קולי, דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחינת פנימיות הלב." (ליקוטי תורה, ראש השנה)(על הדברים הנפלאים של בעל התניא היה מי שלקח זאת אלינו אנשי החינוך.פעמים רבות תלמיד ניגש עם בקשה, אמירה , והעניין הוא גם של השומע וגם של האומר- לשמוע בקולו. אין הכוונה לעשות את מבוקשו, אלא לשמוע בתוך הקול- מה הוא רוצה לומר, לשם מה הוא פנה. ולפגוש את הנקודה הפנימית שבשלה נוצר המפגש ולשם הוא מכוון.)

2. כהמשך לרצון לעסוק בהכנת הלב, בהקשבה לקול הפנימי, נביא עוד סיפור של הבעל שם טוב, המצביע בדיוק על אותה נקודה: הבעל שם טוב ציווה פעם לתלמידו, ר' זאב קיציס, שילמד הכוונות של סידור התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות אצלו בראש השנה. למד ר' זאב את הכוונות וכתב אותן על גיליון מיוחד ושמו בכיס בגדו, כדי שיוכל להסתכל בו בשעת סידור התקיעות. לא נראה הדבר בעיני הבעל שם טוב, והגיליון נשמט ונאבד.

בבוא ר' זאב לסדר התקיעות, התחיל לחפש את הנייר עם הכוונות, וכשלא מצאן לא ידע מה לכוון. הצר הדבר מאד לר' זאב והתמרמר בלבו, ובכה בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, והוכרח לסדר התקיעות בלי שום כוונות. אחר התפלה אמר לו הבעל שם טוב: בהיכל המלך נמצאים הרבה חדרים והיכלות, ומפתחות שונים ומיוחדים לכל דלת, אך יש כלי אחד שעל ידו אפשר לפתוח כל המנעולים כולם, והוא הגרזן. הכוונות הן מפתחות לשערים שלמעלה, ולכל שער כוונה אחרת, אבל לב נשבר יכול לפתוח כל השערים וההיכלות כולם. (סיפורי חסידים למועדים, הרב זווין).

ברגעי אמת, אין עוסקים במעשים נוספים, ולא במה שנראה כלפי חוץ… כשאדם מגיע למקומו הנכון, הנקי, הטהור, ונטול כל דבר חיצוני, "לב נשבר יכול לפתוח כל השערים…"

3. בספר על ר' דוד פוקס "לנטע שמים" (הספר חולק ב'מנהיגי חינוך' לפני שנתיים) הוא סיפר מה ששמע מר' שלום שבדרון: הרב זוננפלד מגדולי חכמי ירושלים היה רב בית כנסת בעיר העתיקה. באותו בית כנסת היה שליח ציבור מיוחד לימים הנוראים, הוא היה מרומם את כול הציבור ומוביל אותו בתפלה. והנה בחודש אלול אחד אירע אסון ושליח הציבור נפטר במפתיע. לאחר האבל באו פרנסי הציבור לרב ושאלו: " מה נעשה ? הימים הנוראים בפתח ואין לנו שליח ציבור?". ענה להם הרב:" אני אטפל בזה".

הם ניגשים שוב לשאול והוא עונה את אותה תשובה.. ערב ראש השנה הגיע ואיש אינו יודע מי יהיה שליח הציבור. תפילת שחרית עוברת, ועם תחילת פסוקי ההכנה לתקיעת שופר, ניגש הרב לבנו של שליח הציבור שנפטר, מתכופף אליו ואומר לו בלחש: "מבקשים שתיגש להיות שליח ציבור". הבן רועד מפחד: "מעולם לא עברתי לפני התיבה" הוא לוחש לרב, והרב לא מוותר: "אני מכיר אותך, נהגת לשיר עם אביך כשהיה שליח ציבור.. אני והציבור מאד מבקשים".

הבן לא היה יכול לסרב ועמד במשימה בצורה נפלאה. לאחר החג ניגשו מנהיגי הקהילה לרב שאלו על הוראתו: "הרי אבל לא יכול להיות שליח ציבור, אבלות בתוך שלושים… איך יכול הבן האבל על אביו לגשת לפני התיבה?" ענה להם הרב: " זה נכון… אבל כשאין מישהו אחר, מותר לאבל להיות ש"ץ". " והרי יש הרבה אחרים"?"חישבו על האלמנה" אמר להם הרב. "רגילה הייתה לשבת ולשמוע את בעלה, שליח הציבור מדי שנה בשנה. כיצד היא מרגישה שבועיים אחרי שהוא נפטר? מי יכול להבין את הצער שלה? איך הייתה מרגישה אם מישהו אחר היה נכנס לנעליו ועומד במקומו? היחיד שיכול להקל על צערה הוא בנה. לכן אין מישהו אחר…"אין לנו מילים… זה ראש השנה, זה המקום הרואה את עולמו של מי שאין לו, זה המקום המפויס, של מעל עולם המעשה המוגדר והברור. בנקודה זו האדם סולח. סולח לעצמו, סולח לזולתו. האדם מעביר על מידותיו, מרחם ורך כקנה… "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו